נשאר ממנה עוד יום וחצי.
אני סאקרית של נקודות סיכום. כל הזדמנות למנף להתחלה חדשה. אני לא יודעת לדמיין את חיי בלי שבכל רגע נתון אני אנסה לדחוף עוד קדימה.
סה"כ לא רע לי. זה משתקף פה בכתיבה. אכן, כשלא רע, קשה יותר לכתוב. נכון, יש לא מעט כותבים מקצועיים ואני אפילו נהנת לקרוא אותם, אפילו שזה טכני וחוזר על עצמו, אבל הם עושים זאת היטב. אבל אי אפשר להשוות לכנות והעוצמה שבכתיבה מתוך ייסורים.
אז אין ייסורים, ולכן אני בקושי כותבת, רק הערות קטנות לעצמי שיזכירו לי את ציר הזמן. זה שכואב לי הגוף ואני עייפה, אלו לא ייסורים, זו כבר השיגרה.
גם בדסמ אין, אז אין מה לכתוב פה. ככה זה שכלובי לא עושה מבחני קבלה. ואז את מוצאת את עצמך (אני מצאתי את עצמי) עם בחור טוב שלא מסוגל להשאיר עליי אפילו סימן ורק המחשבה שיכאיב לי, כואבת לו יותר. מה שכן נחמד, זה שאפילו אחרי שנתיים, אני מגלה שאני עדיין מצליחה ללמד אותו דברים חדשים. להיות בצד השני אני לא רוצה. לא רק כי זה פחות מדליק אותי, אלא בעיקר כי אני יודעת להכאיב ונהנת לראות אנשים כואבים, אבל אצלי זה אף פעם לא בא ממקום טוב. אני בוחרת לא להתחבר לצד הזה. ואז מה נשאר, להפעיל אנשים? לנהל? את זה אני עושה כל יום, כל היום. זו לא אטרקציה.
אז עוד יום וחצי לשנה הזו (בייבי, שמת לב שאתמול עברו שנתיים?). תחושה מוזרה, של אמצע. לא של סוף והתחלה. זה חבל, יש משהו כיף וחגיגי בארוחת ערב עם חולצה לבנה. זה כבר לא יקרה השנה.
מה כן יקרה? לא יודעת. מהנסיון שלי, זה בטח לא יקרה מעצמו או ממישהו אחר, אלא משהו שאני אזום. אבל בפולניה אומרים שתמיד יכול להיות יותר גרוע. אז זה בסדר להגיד אפילו בקול רם. שסה"כ לא רע. אולי אפילו טוב.
