איה

הגוף שלי הוא מכונת זיכרונות. הוא אוגר את כל התת מודע. הוא מחזיק את כל מה שאני מדחיקה. כל מה שאני מסלקת מהראש מהר עם דיסואציה מנוהלת ביד רמה. כלכך ביד רמה שאני אפילו לא מרגישה אותה. התהליך כבר מזמן עבר אוטומציה. אז הראש בשליטה והמח עושה אנליזה ומגיע למסקנה שמה הטעם? ועושה ראציונאליזיצה ומסלק כל מחשבה לא פרודוקטיבית וממשיך הלאה. 

אבל כל שאר הגוף?  מסרב לשתף פעולה. לא הקיבה ולא המעיים. לא השרירים ולא הגידים. הם זוכרים. הם זוכרים כל כאב, כל פגיעה. כל בגידה. כל התעלמות. כל אמירה מכווצת. הם זוכרים גם מגע. הם זוכרים תנועה. הם זוכרים למרחקים ארוכים שאני כבר שכחתי. 

ואני נושמת ונושפת משרטטת את גבולות קיומי ומנסה לחבר ראש ללב ולב לגוף וגוף לנפש ונפש לנשמה. ונזכרת באיך זה להרגיש שוב.