קטונתי מלהוסיף את השנקל שלי למצב שלנו כעם ומדינה. התחושות שלי אינן יחודיות. כאמא לחיילת שהיא דור רביעי בצבא, כאמא לבן (כן, היום יש גם בנות לוחמות, אבל לא שלי, וכן, אני יודעת, אין דבר שהוא ערובה) כבת דודה שכולה, כזו שאיבדה חברים (יש מישהו במדינה שאינו המעגל השכול?) קטונתי מלהציע פיתרונות, מלחשוב שאני יודעת טוב מאחרים מה צריך לעשות. נותר לי רק להתפלל בדרכי לשקט בארץ, לפחות ל 40 שנה, לחזרתם בשלום של כל החיילות והחיילים וכוחות הביטחון והשבת כל החטופים. לכל אחד יש את החטוף שהכי קרוב לליבו. נעמה לוי למדה בשיכבה עם הבת שלי. ואני מתפללת כל לילה לחזרתה לחיק משפחתה.
חג אביב, חג חרות הפך להיות אצלי מהחג שאני מחבבת כילדה, לחג שאני מתעבת כמבוגרת (ושהיה הסמל להיפך מחרות) לחג שאני מעריכה כאדם חופשי. כל שנה אני חוזרת לשיר הזה. כל אחד צריך להוציא את עצמו ממצריים, לגאול את עצמו ולהעריך את החופש, את המשפחה שלנו הביטחון שלנו, הקיום שלנו.
לשנה הבאה בירושליים הבנויה, ובקרית שמונה, ובבארי.
ולחרות של כל החטופים
