הידעתם שקול כלל לא קיים?
אנשים תופסים את היקום הסובב סביבם דרך החושים שלהם, ככה הם ממפים את דרכם ומתקשרים. לא? זה לא מה שבדרך כלל אומרים?
אז רואים אור, ואור מוחזר, שאלו פוטונים, חלקיקים ממשיים הנעים להם במהירויות ובאמפליטודות שונות שהעין שלנו מתרגמת למראות וצבעים.
טעם וריח קל להסביר, אלו מולקולות של החומר שנפרדו ממנו ומשייטות באוויר (שגם לזה נדרש הסבר בפני עצמו, אבל לא רלוונטי לענייננו כרגע). ריח בישולים הוא מולקולות של בשר ומרק ולזניה שמסתובבות חופשיות עד שהן נלכדות באף שלנו, או נטעמות. לכן גם לריח יש טעם. זה משהו קיים. כשאתם מריחים אדם אחר, נניח כשקצה האף פוגש צוואר מתוח, מולקולות שהן הוא חודרות לאף שלכם.
מה לגבי מגע? מולקולות שהן אתם פוגשות מולקולות של חומר אחר. אין ספק שזה קיים, נוכח, עשוי ממשהו או כל הסבר פילוסופי אחר שתתנו להבנה של מה זה זיהוי קיום ממשי.
אבל קול? קול לא קיים. קול הוא דחיפה של מולקולות משלל מדיומים, אבל זה לא חומר, לא מולקולה ואפילו לא חלקיק בפני עצמו. כל מי שניגן יודע שצליל נוצר ע"י הזזת מכשיר. פריטה על מיתר, חבטה על משטח, נשיפת אוויר דרך צינור פליז צר. עם אצבע רטובה מעט עברו בעיגולים על שולי כוס דקה וצרו סימפוניה של צלילים שמתפשטים באוויר כמו אדוות. מולקולה אחת דוחפת את זו שלידה וזו את הבאה בתור ואז את זו שאחריה עד שהן מרטיטות את המולקולות שמרכיבות את עור התוף שלנו, שהמוח מתרגם לצלילים.
אבל קול לא קיים בפני עצמו.
אז מה הפלא שאף אחד לא הקשיב לך? שגדלת כילדה סתומה, מטומטמת ובודדה שפעם אחרי פעם לא סתמה את הפה ומהר מאד גלשה לצעקות. כי לא משנה כמה חזק ניסית לדחוף את המולקולות, אף אחד לא שמע.
