או במילים אחרות, איך אפשר לתת למישהו משהו ועדיין לצאת אגוצנטרי שרק פועל לטובתו האישית?
אפשר לחלק את הנתינה לשלוש דרגות.
יש נתינה שהיא אכן נתינה שעונה על צרכי הצד השני, וללא כל תמורה. הורות בפורמט האידאלי, לדוגמא.
יש החלפה הדדית של תמורות, שהן לא בהכרח זהות בשווי שלהן, אבל שני הצדדים יוצאים נשכרים ומרוצים. שניהם נתנו משהו שהם שלמים איתו, לא מחיר גבוה מידיי וצרכיהם התמלאו. עכשיו, היות וסחר חליפין עלול להיות תהליך מסובך, כסף פישט את הרעיון, אבל הטרנזקציה ברורה, וזה כמובן לא מוגבל רק לחליפין כזה, ההדדיות היא החשובה וזה ששני הצדדים מרוצים.
ויש פולחן. צד אחד כלל לא הביע רצון או צורך בדבר. אבל הצד השני החליט לתת לו דברים. אבל למה? לכאורה קושרים לזה כתרים של אלטרואיזם ואמונה והרצון לפאר ולרומם (או לפחות לפנק) את הצד השני. אבל זה תמיד מהסיבות הכי אנוכיות, והנותן עושה את זה כי הוא חושב שייצא לו מזה משהו. בין אם מדובר בפחד, או תשוקה, או נסיון לשלוט בנסיבות שלא ניתן לשלוט עליהן, לרפא מחלות או לגדל גידולים בשדה. והמחווה כלכך שקופה.
ומה אני חושבת?
אני חושבת שאם כבר פולחן ואם אני כזו אלילה, אז באמת.
אם כבר מנסים לקנות אותי במינחות, אז עד הסוף.
אם בחרת במינחות ומתנות,
אז אני מעדיפה את שלי מדממים, בוכים וכואבים. כי אם כבר להיות אלילה, אז לפחות לקבל קורבן אדם.