איה

אני נוסעת עם מישהו שאני מכירה כבר מספיק, ובלי קשר, מדובר באדם בוגר ואחראי בדר"כ, ואז הוא פונה לכביש שאני לא מכירה, ואני צריכה לגייס את כל הכושר איפוק שלי לא להתערב לו בנהיגה. ואני גם מחמיאה לעצמי בקול לאחר מכן, כי הוא לא עושה את זה, ולא מחמיא על האיפוק שלי. 

ואז אני חושבת כמה אני דפוקה, כמה אני חייה כל הזמן בכזו דריכות שאני כלכך לא סומכת, אפילו לא על אדם כזה* בנסיבות מטופשות כאלו. 

* כזה הכוונה שהוא אדם רגיל וסביר לחלוטין. אין שום סיבה לא לסמוך עליו. 

רגע שני, הבוקר, בדרך לעבודה משמימה (אבל שמשלמת את החשבונות) וברדיו שיר שמצדיק לפוצץ את הרמקולים ואני פותחת את הסאן רוף וחושבת כמה זמן לא עשיתי את זה. וכמה אני זקוקה לרגע של ניצחון, או הצלחה.