שלילדים שונים יש תפיסות שונות לגבי מה יקרה להם אם נמות. נניח הצעיר שלי (כמה אפשר לקרוא לו קטן כשהוא עובר אותי בגובה?) מאד יוטרד ממי יסיע אותו ומי יכין לו אוכל ומי יחתום לו אישור לעשות קעקוע לפני גיל 16. הוא גם ישב איתי בצורה מסודרת על כל הכסף והעזבון והביטוח של המשכנתא ונראה לי שעכשיו הוא יותר מידיי רגוע ואולי קצת מצפה.
האמצעית לעומת זאת, כזו נשמה טובה, אני מביאה לה משהו והיא אומרת לי "מה אעשה בלעדייך, בחיים אל תעזבי אותי" ואז אני עונה, ברגישות האופיינית לי כמהנדסת, שהיא תיהיה בסדר. ואני מונה בפניה את כל המיומנויות שהקפדתי להקנות לה, מתחילה את הרשימה בשנואות עליה ביותר, מה שהיא קוראת "אפליקציות של גדולים" (בנק, ביטוח לרכב, קופת חולים, צבא, התור ללק ג'ל), וכל שאר המיומניות הנדרשות לאנשים בוגרים כמו בישול ואפיה, נקיון, כביסה, גיהוץ. הרכבת רהיטים, לא רק מאיקאה, גם מאייס, שמגיעים רק עם שירטוט פיצוץ 🤦♀️ ארגון והפקת ארועים והתנהלות במשפחות פולניות במיוחד, כולל זיהוי מחמאות מעליבות.
ואני אומרת לה "זה הכל נעשה מתוך כוונה. כשאמות אני אוכל לדעת שאת תיהי בסדר. שאת תסתדרי". והיא מסתכלת עלי במבט הזה שלה ואומרת "אמא, דיי. תתמודדי עם השריטות שלך. את לא הולכת למות בקרוב".
ואני חושבת כמה זה נכון, וכמה אנחנו סוחבים שריטות בין דוריות וכמה מאלו שלי אני מעבירה הלאה. כמה טראומות עבר של כמה דורות אני סוחבת איתי? כמה עדיין הם יסחבו איתם, בנוסף לשריטות חדשות שהחיים ידאגו לצלק אותם?
ואני אומרת לה שאני מסרבת להתנצל שכאמא אני מלמדת אותה, ושלא תמיד אוכל לעשות את הכל עבורה. ואנחנו מסכימות לא להסכים לגבי הסוגיה.