אני לא חולקת את מיטתי עם איש.
בהתחלה זה היה קשה ממש. במשך חודשים הריק הזה היה מורגש. ואז הגיעו לילות טרופי שינה שנמשכו חודשים שלמים עד שאמרתי לעצמי שאיזה מזל שאני לבד.
אני מנצלת את הערנות הכפויה בחסות החות'ים ומזמינה לעצמי זר לשולחן החג מחנות ספציפית ותוהה אם זו "תודעת שפע", בזבזנות או ניסיון להטביע את הריק בעטיפה יפה (הכוללת גם כוסות קריסטל וצלחות בנות 100 שנה). ולא הרבה אחרי ראש השנה יום ההולדת שלי ואני מנסה להמנע מהמחשבה ששוב אם אני רוצה שיהיה לי אני צריכה לדאוג לדברים בעצמי ולהסתכל על מה שיש (באמת שהזמנתי זר נפלא. זו חנות שמכינה זרים כאילו שפיות עובדות אצלהם, וזה לא כאילו כשהייתי נשואה היה מי שידאג לי ורק עכשיו הלבד מורגש).
השנה הזו היתה קשה, מהרבה בחינות. אבל אני עדיין ממשיכה לנסות (ת'אמת? לא נראה לי שאין פעם אפסיק לנסות. גם אם זה מרגיש לפעמים כמו לנסות לטפס החוצה מבור בעזרת הציפורניים).
ואין לי שום פואנטה, אני הולכת לנהל משא ומתן עם החתולה על המקום במיטה ולחזור לישון ולחלום על פרחים ועל תוכניות לשנה הבאה.