איה

הדילמה הזו, בין הרצון לקבל ליטוף לאגו, ובין השכל הישר, שיודע שזה ריגוש ריק מתוכן ושרגע אחרי אהיה רעבה שוב. 

ועוד רגע של מחשבה, הרגע הזה שכל סאבית מכירה, הבחירה להשאר בתוך הכאב, לא לברוח ממנו. אז זיון או סשן או צייד הם לא הדרך הנכונה להתמודד עם לב שבור (או לפחות סדוק קלות). 

מכל הפטישים בעולם, שלי הוא נטישה. 

אחרת אין לי הסבר ללמה פעם אחרי פעם אני שוב שמה את עצמי במקום הזה. 

ואני כזו פחדנית, כי אם אתמול הייתי מעלה את הפוסט הזה, אולי היה מי שירים את הכפפה ויוכיח לי (או לפחות מנסה) שעם מספיק כאב וזין ננעץ אפשר לשכוח הרבה דברים. אבל היום אני מוגנת. יש לי תרוץ מעולה להגיד לא לכל השבוע הקרוב. בשאיפה שעד אז יעבור זעם.

אז אני פחדנית

או שבעצם לא

שורה תחתונה נשארת לבד עם הכאב שלי

והולכת לכסות אותו בפלסטר הכי ונילי שיש. להיות אמא.