רבות נכתב בכלוב על חשיבות האמון, התקשורת וכיבוד מילת הביטחון.
אבל בדרך כלל, הדגש הוא על אחריות הצד הדומיננטי. לצד המתמסר יש את הפרווילגיה להרפות.
אבל זה לא נכון.
הסשן של אתמול הבהיר לי עד כמה.
אתמול השתמשתי בכל הצבעים של הרמזור.
ירוק - אישרתי, ביקשתי, התחננתי...אבל זה לפוסט אחר 😉 את מה שבא אחר כך.
צהוב - כשזה הגיע לסף, היות וידעתי שיש עוד דרך ארוכה, אז אמרתי. גם בתוך הספייס, כשהמנטרה של המדיטציה שלי מנגנת בראש, אמרתי. והוא ידע לכוון את העוצמה.
אדום - כשהגיע הגבול שלי. אמרתי. היה שם חשש בתוך האינטנסיביות הזו, כסאבית, לאכזב. אבל הוא הסתכל עלי ועצר הכל באותו רגע. בלי נימה של אכזבה. עוד עבר לי בראש, שאם הוא יבקש, אני יכולה לנסות לספוג יותר. אבל הוא לא ביקש, אלא אסף אותי אליו. ואחר כך הכין לי תה (יש יותר אפטר קר מזה?).
לפני שהתחלנו הכל הוא השביע אותי שאם זה יהיה יותר מידיי, אני אעצור. שהוא צריך לדעת שהוא יכול לבטוח בי שאני אעצור, כדי שהוא יוכל לשחרר ולתת מעצמו. כדי לדעת שהאחריות שאני לא אפגע לא רק אצלו. והוא עמד במילה שלו. ועצר הכל באותה שניה. האחריות הדדית איפשרה לשניינו לעוף אתמול.
יוצא לי להסביר לונילים, שסאבית, זה לא פסיבית. אני לגמרי נוכחת. וכך גם האחריות לא להפגע.
(ולבחור את הדום הנכון).
שבוע נפלא ומלא תעופה!
