נכנסתי לבית שלו. לא בגללו בכלל. בגלל הילדות. הוא פתח את הדלת, ולמרות שבטח דרכנו הצטלבו בעבר, לא באמת ראיתי אותו, ועכשיו הוא עמד בפתח הדלת וחייך. ואני חשבתי לעצמי ״אבא של ת׳ באמת שווה. עכשיו אני מבינה מה אישתו מספרת עליו״.
הוא הזמין אותי להכנס, לא היתה שום הצדקה, הילדה כבר מזמן נבלעה בעומק הבית עם חברה שלה. ״כנסי, אני אכין לך קפה קר״. ואני חשבתי שזו ההצעה הכי טובה שקיבלתי בשבוע האחרון. בחודש. על מי אני עובדת? בשנה האחרונה. כל העייפות שהיתה לי בגוף הורגשה . כל הבדידות. כל הריק.
״אבל אני לא יכולה להשאר״ אמרתי במבט מושפל
״ברור שאת יכולה״
טון הדיבור שלו שולח גלים אלי. יכולתי להרגיש בגוף מיתר יחיד נפרט ונרעד. צליל ישן מהדהד אצלי.סדק ראשון בחומות הבדידות האבק האין סופיות נבקע.
זקפתי את הראש ועניתי ״תודה, אני אשמח לקפה״ מחשבת בראש מה יהיה המחיר שזה יעלה לי בבית.
הוא זיהה איילה פצועה. ואני, גם מתחת לכל שכבות האבק והחלודה, ידעתי לזהות צייד.
הקפה הוביל להודעות מנומסות. שגלשו לשיחות לתוך הלילה. חומת הייאוש והבדידות נבקעה בשטף דמעות מטורף ולילות בלי שינה.
״אני לא יכולה לספר״
״שטויות, ברור שאת יכולה. אני מחכה לתשובה שלך״
בראש שלי הוא עומד מצידו השני של נהר לבה, מושיט את היד ואומר ״את יכולה לחצות״.
ואני? שורפת רגלי בשבילו. שורפת ליבי. פוערת מולו את קרביי. את כאביי. את חולשותיי. וחוצה.
חציתי נהרות של לבה. טיפסתי על אדמות טרשים. דיממתי מכל נקביי. פרשתי בפניו את כל חטאיי.
והוא?
הוא עמד שם ניצב וחסון ואמר לי ״את יכולה״. כשהתקשתי הוא הזכיר לי ״אבל ביקשתי ממך״. ואני הייתי אוספת את עצמי ושוב מנסה.
זה מעולם לא הוגדר בייננו כקשר שליטה.
לא היה הסכם.
אבל בפעם הראשונה שנפגשנו הוא אמר לי ״תתפשטי״. ואני, שלא עמדתי ערומה מול גבר זר כבר 15 שנה בערך, ניצבתי מול בחירה. הפעם הוא הושיט יד אמיתית ואני בחרתי לחצות עוד משוכה.
עשרות משוכות עברתי איתו, בשבילו.
זחלתי על ארבע, ערומה.
התמודדתי עם שדים בתוכי ובבית.
יצאתי לדרך חדשה.
והוא עמד שם תמיד, ניצב וחסון. ובטון הזה שלו, הבהיר באופן חד משמעי איך זה צריך להיות.
תמיד גורם לי להרגיש כמו אלילה.
זה נגמר אחרי חודשים ארוכים. כל אחד חזר לבית שלו. הילדות גדלו והן כבר לא חברות. אנחנו עדיין כן, אבל זה כבר לא קשר של שליטה.
אני עדיין מתגעגעת לפעמים לתחושה הזו כשהוא היה קורא לי ״שלי״. מעיר אותי כל בוקר עם ״יפה שלי״. ואז דורש שאבצע משהו שהיה לגמרי בלתי אפשרי עבורי. בלתי אפשרי עד ששוב הייתי עושה.
ואז היה מגיע הדבר-הבלתי-אפשרי הבא.
היה גם כאב פיסי. אבל הוא לא היה הפואנטה. יש גם גבול כמה סימנים אפשר להשאיר על אשה נשואה.
תמיד תיהיה לו פינה מיוחדת בלב שלי. לזה שהעיר מחדש את הסאבית שבי. ועזר לי למצוא מחדש את מאגרי הכח שהיו רדומים בי.
עדיין חלה על התחת שלך.
