אז אני יכולה להגיד מה בא לי. כמה אני מתגעגעת אליך. כמה אני משתוקקת להרגיש אותך. סופרת את השעות לפגישה הבאה שלנו. כבר הספקתי לדמיין ולחלוק איתך ולאונן ולגמור על כל התסריטים שרצים לי בראש. שרובם כוללים את העונג שהזין שלך נדחף לפה שלי בזמן שהאצבעות שלך חופרות בי גג דקה אחרי שהדלת תנעל. אני לא אפרט מה קורה 10 דקות אחר כך מעניין של צינעת הפרט וגם כי לא הצלחתי להגיע במחשבות כלכך רחוק. אני עוד תקועה בדקה הראשונה ליד הדלת ובמגע החזק שלך.
ואתה צוחק כשאני מפרה את כל הכללים עלי אדמות, ומבקשת ומבקשת עוד ועוד. נכון שאני אעלה לטיסה מחר כשהגוף שלי מסומן? אני מבקשת. נכון שלא תשלח אותי להיות תקועה יומיים במלון בשדה תעופה בלי ירכיים אדומות? נכון שלא תשאיר אותי להתמודד בישיבות משמימות בלי שיכאב לי לשבת? נכון שיהיו לי כוויות שיפשוף מהשטיח על הברכיים? נכון שיהיו לי סימנים על השדיים (גם ככה זו לא פגישה להגיע אליה עם מחשוף)? נכון שאני אזכה להרגיש את החגורה שלך כשנפגש וגם כל רגע בטיסה הארוכה? נכון שתגעגע כאילו אני נוסעת למלא זמן ולא ליומיים-פגישות-חשובות-אך-מעיקות- במלון-בטרמינל-של-שדה-התעופה?
אוף, מחכה למחר כבר.
