פעם, כשעדיין הייתי נשואה, גם אני נאפתי. אני לא אתמם. אומנם עשיתי את זה רק פעם אחת, או יותר נכון עם אחד, אבל במשך תקופה לא מבוטלת. והוא היה משמעותי בחיי. אני גם לא אתמם ואגיד שזה פשוט קרה. למרות שהפגישה איתו היתה הדבר הכי אקרעי (ועוד שולט גבוה וחסון, מה הסיכויים?). בתקופה, כשהייתי אומללה עד מאד, כיאה למהנדסת שאני, ישבתי וניתחתי את החיים שלי. את סוגיי השותפויות שלי עם האיש הזה שחולק איתי מיטה, בית, משפחה, ילדים, לוחות זמנים, חברויות ומשכנתא.
אז חשבתי שהבעיה היא רק סקס. כל כך התגעגעתי לסקס. להתרגשות, להתכווציות בבטן, לעור המעקצץ. התגעגעתי פשוט למגע. אז חשבתי שאם זה רק סקס, לא צריך להרוס את כל החבילה. ידעתי בפרוש מה אני הולכת לעשות. לנאוף. לא היתממתי. ידעתי גם מה יהיו ההשלכות של זה. אבל ידעתי גם מה ההשלכות על עצמי. ניסתי וניסתי וניסיתי לשפר את החיים שלנו בבית. ואז יום אחד, החלטתי להיות נאמנה לעצמי. זו היתה החלטה מודעת, עם תג מחיר ברור. אבל לפעמים לנאוף זה בדיוק ההפך מבגידה.
בין אותו יום ואותה החלטה ועד שהחלטתי לעזוב את הבית עברו עוד כמה שנים. למדתי באותה תקופה עוד הרבה על בגידה ונאמנות. על החיים שלנו שתמיד מורכבים מפשרה ועל בחירה ואחריות אישית. למדתי גם דברים חדשים. אבל יש דברים שלא השתנו. יש עוד צורות לבגידה פרט לנאוף (שונאת שהמילה הזו השתלטה על הטרמינולוגיה ודחקה הצידה הפרות אמון אחרות). ולגבי עצמי למדתי שהגוף לא משקר. וסקס גרוע זה רק סימפטום, לא הבעיה.
