יש פנים רבות להתמסרות, לא רק על ארבע עם הלשון בביצים.
(אזהרת פוסט של אחת שקצת חשה את עצמה לרגע)
לא מזמן הבנתי כמה הדרך שלי לתת משולבת במערכות יחסים. זה העונג שלי, להשאיר אחרי אנשים טובים יותר. לעזור להם להפיק את הטוב יותר מעצמם. או להיות זו שמקשיבה ומקבלת כשאף אחד אחר לא. אפילו בעבודה אני ככה ולפעמים (בדרך כלל) אנשים מקטרים. כי אני קשוחה ולא מתפשרת. אבל בסוף זה כיף, כי התוצאה הסופית טובה יותר. האקס שלי, כשהיינו במקום הכי נמוך ושאלתי אותה למה (לעזזאל) הוא עדיין רוצה להיות איתי, הוא ענה שאני הופכת אותו לאדם טוב יותר. אני יודעת גם להסתכל על אחרים ולראות את השיפור בחייהם. בביטחון העצמי, בדרך התנהלות או בקבלה שלהם את עצמם.
אבל הפואנטה לא היתה לנאום בשיבחי. אלא לשתף בהבנה שלי, שאת מה שידעתי לתת לאחרים, לא תמיד ידעתי לבקש לעצמי. חלק מהקושי שלי היום להכנס למערכת יחסים, החשש, מצד אחד, מהחד כיווניות הזו, והסקפטיות שמערכת דו כיוונית בכלל אפשרית. שקיים מי שיתן לי את מה שאני יודעת לתת לאחרים. ובאמת ובתמים אני נהנת מהנתינה הזו, מההתמסרות, מאושרו של האחר, לא רוצה לוותר על זה אף פעם. רק רוצה מידיי פעם לקבל כזה יחס גם בחזרה. אני מוצאת את עצמי נמשכת לאלו הפגועים, השרוטים, הפגומים. רואה בהם כלכך הרבה ממני, ומנסה ככל יכולתי לעזור. אבל בסוף לא נשאר דבר בשבילי. אפילו מול חזקים, זה מרגיש בהתחלה כמו תחרות הורדת ידיים. שונאת את הקרב הזה של מי יותר אלפא (אני). ותמיד אני מוצאת את השריטה, חופרת לשחרר את הפגם הזה לחופשי. ואז הוא כבר לא אלפא והמשיכה נעלמת. אתמול מישהו נפגע ממני מאד, כי הוא פנה אלי כמו שהוא רגיל, בלקחת, ולא הבין למה בתגובה, הורדתי לו את הראש.
לא יודעת איך לשנות את הדינמיקה. איך לא לאבד את האושר שלי בלתת, בלהתמסר. אבל לא לאבד את עצמי ולהשאר ריקה.
רעיונות?
