זוכר את הפעם הזו שחזרנו מהערב ההוא עם חברים שלך? אותו ערב שהחלטת שמגיע לי עונש. לא עונש, סתם התעללות, כי בא לך לגרום לי לשנוא כל רגע ולשחק עם כל הדברים האלו שמעצבנים אותי. ולא חסרים כאלו.
זה התחיל בזה ששישי בערב החלטת שנפגשים עם חברים שלך. הם לא כאלו נוראיים. אבל אתם חבורה שכבר המון שנים ביחד ואני מכירה אותך רק כמה חודשים. חלק מהנשים עדיין בקשר עם האקסית שלך, ובאמת אני חושבת שזה מקסים. מקסים שאני מספיק חשובה לך להכיר לי חברים שלך, מקסים שחברים שלך שומרים על קשר עם שניכם. אבל זו חבורה של 15 שנה ביחד, ואני סתם אוטסיידרית. סה״כ פגשתי חלק מהאנשים פעמיים. אני אפילו לא בטוחה איך קוראים לכולם.
ואז בחרת לי מה ללבוש. כאילו, באמת? הבעת המחאה שלי הסתיימה בסטירה חד משמעית. אז מצאתי את עצמי עם חצאית קצרה מידיי, וחוטיני (לא מתה על חוטיני) וסנדלים הכי לא הגיוניים בעולם. דקיקים וכסופים עם עקב סטליטו של 10 סמ׳. קניתי אותם פעם כחצי בדיחה חצי קינקיות לזיונים בלבד. הכי רחוק שהלכתי נעולה בהן זה בין הסלון לחדר שינה. עכשיו אני אצטרך למצוא שיווי משקל על הדשא של חברים שלך. כי זה פאקינג הלבוש הכי לא הגיוני לעל האש אצל חברים שלך בחנוכת בית במושב. כל הנשים האחרות ינעלו כפכפי אצבע. ורק אני אדדה שם ואנסה להראות כאילו ממש נוח גם עם זה שעכשיו אני 1.90 ורואה לכולם את הקרחת מלמעלה. (כאילו שאני לא מספיק מרגישה נטע זר) וברור לי שאחרי 10 דקות עמידה ישרפו לי כפות הרגליים.
ואז הגיעה השרשרת. זו הגירסה שלנו לקולר. היא יפיפה ועדינה ורק אתה ואני יודעים. אבל אני שונאת תכשיטים! לא עונדת דבר. לא סובלת את התחושה על הגוף. אפילו השרשרת העדינה הזו יושבת לי כמשקולת על עצמות הבריח כאילו היא ענק יהלומים.
לפני שאנחנו יוצאים מהבית, אתה מודיע לי שאסור לי לגעת בך. בכלל. כל הערב. בין הזוגות האלו של ה 15 שנה אף אחד לא נוגע אחד בשני, אבל אנחנו רק כמה חודשים ביחד. ואני אוהבת לגעת. וזה גם לא מפריע לך לגעת בי. לרוב בגסות, פתאום אתה צובט או דוחף אצבע ואני צריכה להעמיד פנים שלא כואב לי. אז אני מהדקת את היד חזק סביב הכוס דיאט קולה שלי. כי אני נוהגת הערב (נעולה בעקבים המטומטמים האלו) אז אני גם צריכה לעבור את כל הערב הזה בלי שום חומר מטשטש תודעה. כולל לחייך בנימוס לליהוגים של הנשים הזרות האלו על הילדים שלהם. ואני כבר לגמרי שונאת אותך.
כשסוף סוף אני חונה מתחת לבית מתה לצאת מהבגדים ולחלוץ נעלייםםםם אתה אומר לי לכבות אורות, אבל לא לדומם, כי אתה רוצה מזגן. מסתכלת עליך במבט של נראה לך שבא לי עליך עכשיו? אבל אתה מזיז את הכסא שלך קצת לאחור ואז מושיט יד מעלי ומזיז גם את שלי. אתה פותח את המכנס והזין שלך עומד כמו טיל. ובמקום להתחרמן (אני מתה על הזין שלך) אני מתעצבנת כי אתה חתיכת סוטה סאדיסט וכל הערב התחרמנת מזה שהיה לי לא נח ולא נעים ועכשיו אתה הולך לקנח בזה שתדחוף לי את החרמנות שלך לגרון שלי. ולא משנה מה, למצוץ ככה באוטו זה לא נוח. אולי לבנות שהן פטיט זה נוח. אבל לא לי. בטח לא כשאני בצד של הנהג. אתה תופס לי את שתי הידיים מאחורי הגב (אף פעם אני לא מצליחה להבין איך אתה מצליח ככה ביד אחת שלך) ועם היד השניה דוחף לי את הראש למטה. עדיין אסור לי לגעת בך. עכשיו מותר, אבל רק עם הפה. וזו לא אני שמוצצת לך, זה אתה שמזיין לי את הפה. אתה שולף שדיים החוצה לצובט ואני משתנקת ונאבקת לנשום אבל לא מתנגדת לך. ואצלך זה רק מדגדג יותר את הרצון להכאיב ולפגוע. בא לך שבפינלה של הערב אני אבכה. אז אתה מרים את הראש שלי, מדומם מנוע ויוצא. אני מכסה את עצמי בזמן שאתה מקיף את האוטו, אין לי שום כוונה לצאת חצי ערומה לרחוב גם אם זה 2 לפנות בוקר בפרברים. ואתה פותח את דלת המכונית, שולף אותי החוצה ונותן לי סטירה. סטירה כזו שאני רואה כוכבים. אתה אפילו לא אומר כלום. רק המבט שלך. שכמה אתה לא מרוצה. השדיים שלי נשלפים שוב החוצה. ואני מוטחת כנגד הקיר של הבניין. הטיח המלוכלך הזה של בניין שעומד כבר 50 שנה שורט אותי. אני עדיין רואה כוכבים מהסטירה. אני עייפה ועצבנית, כפות הרגליים הורגות אותי מהסנדלים, אני חשופה ומושפלת בחניה המסריחה הזו בבניין הישן. אין לי כוחות אפילו להתנגד, והזין שלך עומד כאילו שתי נימפות עכשיו ליקקו אותו שעות. אז אתה פשוט מפסק אותי קצת, תופס אגן וחודר בתנועה אחת. על יבש. והייתי צורחת, אבל לא בא לי שמישהו יפתח חלון לבדוק כי ברור לי שאתה לא תפסיק. אז אני פשוט מנסה להרפות כשאתה מנסה להכאיב לי כמה שיותר. והטיח ששורט אותי על השדיים החשופים והחניה המסריחה והזין שלך שקודח בי. היד שלך כבדה על הצוואר שלי. שניה מושכת בשיער. עד שאתה מתפרק בתוכי.
לא יודעת למי לקח יותר זמן להחזיר את הנשימה. ואתה מחבק אותי בעדינות וחולץ לי את הסנדלים.
בואי, נקח אותך למקלחת נסיכה שלי. מגיע לך בירה.
