הוא יושב שם על הספה. ואני בקצה השני של החדר, עומדת במפתן הדלת ויודעת שאלו לא המטרים הבודדים שמפרידים בייננו. אני נשרפת בכמיהה שלי אליו, שגוברת על כל היגיון, על כל הבנה. כלכך רוצה אותו שאני יורדת על הברכיים והולכת על שש מקצהו השני של החדר. חלילה לא זקופה. אני הרי חוששת ממנו. חוששת מתגובתו. חוששת מדחיה. אנחנו לא שווים, אין כאן בכלל אי הבנה. אבל אני רוצה, רוצה אותו, רוצה שיקח אותי ויעשה בגופי שמות ויסחוף אותי ויותיר אותי חסרת נשימה, עטופה ומוגנת. ובאומללותי אני פונה בדרך היחידה שאני יודעת. הולכת על שש מקצה החדר בראש משופל. את המבט הרעב אני שומרת לעצמי עמוק פנימה, שלא יזלוג בטעות דרך העיניים החוצה ואז הניסיון יגמר שם כשאני רק באמצע הדרך על השטיח. אני מגיעה עד אליו והוא במקום אחר, בטלפון או בטלווזיה או במחשב או בשלושתם ביחד. מה זה משנה? באותה מידה הוא יכול היה להיות ביבשת אחרת. מה איכפת לו מכלבה אחת שזוחלת מולו ומבקשת תשומת לב בדרך היחידה שהיא מכירה? מה איכפת לו מהלב שלה שנקרע?
מתחילה בחשש, רק שני קצוות גוף נפגשים. רק קצה האף על כף הרגל שלו, טומנת את עצמי עמוק בין אצבעות הרגליים ומסניפה בנשימה ארוכה. הריח, המגע של העור החיספוס של סוליות כף הרגל מול הרכות של הגב. זה הוא. גם אם מותרת לי רק פיסה אחת קטנה ממנו. כל הוויתי מרוכזת עכשיו במגע שטרם נמנע ממני ויכול להעלם כהרף עין במחי תזוזה שלו. אבל עוד לא עשיתי משהו שיגרום לו למאוס בי. אז אני שם, חלק מהשטיח, חלק מהריצפה. כשרק קצה אפי מתענג מהמגע שלו. ואני כלבה ערמומית ורעבה כלכך שהבטן שורפת לי בריקנות שלה, אז אני עוברת למצוץ את הבוהן שלו בפה רטוב וחם, בשפתיים יונקות ולשון מלקקת. למי איכפת בכלל מהטעם המריר מלוח טיפה? הציפורן ששורטת? מזה שאין שום דבר רך בבוהן שלו. זה הוא, והוא מרשה לי לענג אותו! הצלחתי להבקיע את חומת הריחוק! ואני מתענגת על כל רגע, כל רגע שעובר והוא טרם סילק אותי מעל פניו! אני מאושרת, מחייכת עם העיניים ומלקקת במרץ כל פיסה בעור שלשוני מגיעה אליה. הוא עדיין שם רחוק שקוע בעולם שלו, אבל הוא לא מונע ממני! ואני יודעת שהדם שלו מתחיל לנוע לכיוון שאני כלכך אוהבת, אז אני מחליטה להיות אמיצה ולעלות מכף הרגל שלו לכיוון המפשעה.
שוב, בחשש, אני מתחילה את כל תהליך מהתחלה. רק קצה האף. רק להסניף. רק לטמון את עצמי שם בתוך החום הזה. וכשהוא לא מגרש אותי אני מעיזה. מעיזה ללקק את הביצים עם הלשון. ואז את בסיס הזין ואז להמשיך עם הלשון למעלה. והדם שממלא את המקום מעיד שגופו לא אדיש למעשיי ואני שוב מחייכת בפה מלא רק עם העיניים ובלב כל הזמן מחפשת סימנים לראות אם כבר נמאס לו ממני, אם להפסיק בעצמי, או שגרוע מכך, תיכף תונף היד והוא יגרש אותי מעליו?
אבל היד לא מונפת ואני מנצלת את האדישות הכוללת להמשיך במלאכה. שעה ארוכה אני עומלת. מלקקת ומוצצת, מעבירה שפתיים, לשון ואצבעות, ממוללת ומרטיבה, מלמעלה עד למטה. והזין שוב עמוק בתוך הפה עטוף ועד שאני לא יכולה יותר וחוזרת ללקק את הביצים. המתח שנבנה בצוואר מהתנועות המונוטוניות ובקצה הלסת בפה הפעור. ואני ממשיכה. לא מהר מידיי, לא תנועות קצובות. שלא יחשוב לרגע שאני מחליטה. אני משקיעה כלכולי, מי יודע מתי שוב הוא ירשה לי, כלבה עלובה, להתענג על גופו? אחרי זמן ארוך הוא יוצא מהאדישות שלו. חלילה לא מדבר, רק זז. לשניה אני קופאת שם מחכה הבין מה יקרה, האם סוף סוף אקבל יחס או שאגורש חפויה? הוא מייטיב את הישיבה שלו על הספה, מפסק רגליים, נשען בנוחות אחורה ואז ביד אחת מהדק את השיער שלי באגרוף, צמוד כמו ידית אחיזה. השניה על בסיס הזיין וזה האות בשבילי פשוט להושיט לפתוח חזק, להושיט לשון ולתת לו לסיים את המלאכה. הוא מטלטל את ראשי בקצב שמתחשק לו, שקוע בגמירה שלו קובע את העומק ועוצמת החדירה ולי לא נותר אלא לרייר ולקוות שזה נעים לו ושלא אאכזב ואוכל לשאת את הכאב בעורף ובלסת כדי לתת לו את ההתפרקות הנעימה.
וההתפרקות אכן מגיעה במטח חם לתוך פי. הוא משהה את הזין עוד קצת, היד שלו עדיין על העורף שלי ואז שולף החוצה ובניד ראש מסמן לי לנקות. אני כמובן קופצת על המשימה ומלקקת כגורה מתלהבת כל טיפה, מצחצחת ומבריקה. עד שלא נותר לי דבר לעשות. זין עכשיו נח על צידו נקי ומסופק ובעליו חזר להתעסק בעיניינים שלו.
אז אני יושבת שם על הברכיים, תוהה מה לעשות. חומת האדישות שוב שם בייננו. הייתי נשארת על הברכיים למרגלותיו בשימחה רבה, במקומי על השטיח, למרות שהרגליים כבר מציקות לי ועכשיו שההתרגשות נעלמה גם הקרירות מורגשת בגוף. אבל הוא אדיש לנוכחותי, אין טעם במחוות הקרבה. הכאב העמום חוזר למעיים שלי. אז אני פשוט קמה, מזדקפת על רגליי, מרגישה את הכווץ בשרירים מהישיבה המקופלת לאורך זמן. הוא עדיין אדיש. אני מחניקה דמעות בתוך העיניים, כמו שלפני זה החנקתי רעב. לו רק היה מורה לי להשאר שם תחתיו. במקום זה אני זקופה מסתובבת בלי להגיד דבר, יוצאת מהסלון ונכנסת לבד למיטה.
