עם הגב לקיר ידיים משוכות גבוה מעל הראש, אזוקות לאיזה וו נעלם אי שם בין החיבור של הקיר לתיקרה. הרגליים מפוסקות קלות, עומדת על קצות האצבעות בין שתי ערמות ספרים מרוחקות קצת אחת מהשניה. כשערמת אותן עוד הערתי הערות שנונות ומתחכמות על טיבם. עכשיו אני שותקת, מתכנסת בתוכי, חשופה מולך. ערומה, מגולחת למשעי, שיער אסוף היטב כדי שהפנים יהיו גלויות בכל עת. הקולר והאזיקים הם הפריטים היחידים לגופי, כי ככה אתה אוהב. גוף לבן וערום. לא בגדים זנותיים, לא גרביון שאפשר לקרוע, לא תחתון שאפשר להסיט ולתקוע אצבע. רק עור גלוי.
אתה לא מכסה את עיניי, אני חופשיה לעצום אותן או לפתוח כרצוני, ממילא אתה יכול לקרוא כל מחשבה שעוברת בגופי. ואתה מולי, דומם.
אתה ניגש עם מצבטים. רק האנחות הכבושות שלי מפרות מעט את הדממה. פיטמות ושפתי הכוס. אתה לוקח את החגורה. היא אינה הפריט החביב עליך, אתה מעדיף ידיים חשופות, אבל לי יש חיבה למגע שלה ואתה מתחיל לצרוב סימנים אדומים על ירכיי. נמלטות ממני אנחות, הנשימה שלי קצת יותר כבדה. מהר החגורה נזנחת לטובת מגע יד חשופה. ואתה מתחיל לסמן על גופי סימנים של יד ואצבעות. מגע כף יד חם, כבד ויציב שיוצר סימנים אדומים ותפוחים קלות, ברורים כלכך כנגד עורי הלבן.
אני יכולה לבכות, או לצעוק, לקלל את כל בני ביתך. המילים שלי לא מפרות את השקט שבראש שלך כשאתה הופך את גופי לציור עם כאב. לא באת להעניש אותי, או להכניס אותי לספייס או לחרמן אותי. בלי ספירה עד 10 או 100. בלי "תודה אדוני" אחרי כל מכה. גופי, שגם ככה שייך לך, משמש לך עכשיו ליצור משהו בראש שלך. ובין לבין עצימת עיניים שלי עם כל סטירה שניטחת אני רואה את דמותי משתקפת מולך. לאט לאט מיתהווה כמו שראית בדימיון שלך.
כשאתה מסופק ממעשה ידייך אתה לוקח צעד אחורה לראות אותי. אני חוזרת להיות אני מולך. כולי. לא רק העור האדום-לבן שסימנת, אלא האשה שאתה אוהב. כבולה, מסומנת בעור צורב, דמעות של כאב על לחיי. ואתה מתקרב אלי, להוט אל גופי ומנשק אותי ארוכות על שפתיי. אוסף את הפנים שלי בשתיי ידיך לנשיקה ארוכה. לאט לאט חודר לתוכי. גוף צמוד לגוף. פנים מול פנים. לא מרפה מהנשיקה. לא מרפה מהמבט. אני נבלעת במגע שלך כשאתה עוטף אותי בידיך והכוס החם והרטוב שלי עוטף את הזין שלך. זה לא זיון. זו אהבה.
