איה

יש משהו בסטירה שמעיף אותי למקום אחר. שבריר שניה שכף יד פתוחה פוגשת את הלחי וצורבת אותה. לפעמים מצטרף אליה מבט. מבט מיוחד, כשהטורף משוחרר לחופשי. באותה שניה זו לא חרמנות. לי זה מזכיר יותר רוצח סידרתי. צד פראי שמשתחרר בגבר שעומד מולי. מבט מצמית. ברור לגמרי באותה שניה מי קובע מה יקרה מכאן והלאה. 

המחשבה שצצה לי בראש עם סטירה היא "אבל למה?". מספיק סטירות מכוונות היטב מסלקות כל מחשבה מהראש. והגוף נשאר חסר הגנה.