זה לא נכתב בשבילכם, זה בשבילי. הרגל של שנים שצריך לבער.
לא להקטין את עצמי יותר בבגדים שמטשטשים, כדי שאחרים לא יהיה קשה להתרכז בעבודה.
לא להתרגש שאומרים לי "מה? את כבר הולכת לישון? את מבאסת" ב 23:30 בלילה. כן. אני צריכה לקום מחר לעבודה. יש לי בית וילדים וכביסה. וגם פיברומיאלגיה. לא מתאים לך? תמשיך הלאה. אני כבר לא בת 20 ולא מתיימרת לחיות ככה.
את אותן אנרגיות שאחרים לוקחים כדי להרוס אני בוחרת להפנות לבניה. כבר לא מחפשת להתרסק על קירות. כבר לא מרגישה את השרפה הזו בידיים ובדוושה בכביש מהיר והמחשבה הזו כל פעם שחולפת מתחת לגשר. לא מחפשת לפרק, להכאיב, להתפלש בסחלה. Been there done that. ציינתי שאני כבר לא בת 20? מי שלא מבין שזו אותה עוצמה ושצריך לבחור איזה זאב להאכיל, שימשיך הלאה.
מי שמוכל לסכן את הלב שלו מול המאכלת ולקבל בתמורה את האשה הכי מתוקה שיש, מוזמן לפנות.
כל השאר, תמשיכו הלאה.
(וגם נמוכים מ 1.80, לא יוצאת עם גברים נמוכים ממני. או כאלו שכבר בזוגיות).
