לפני 5 שנים. 15 בפברואר 2019 בשעה 11:46
בקצה המיטה, במפגש עם הקיר כשהפנים שלי נדחקות לזווית בתנועות הקצובות שיוצר הגוף שלו כשהוא חודר לשלי. פעם אחרי פעם אחרי פעם. אני לא מנסה אפילו לזוז בעצמי וכשהאגן זז מעצמו האצבע בתחת מכאיבה. אני נעלמת, מתפוגגת, מתאדה. נשאר רק גוף שנעשה בו שימוש ראוי. ואני יודעת שהוא ראוי כי אני שומעת את ההנאה שלו. את התנועות שמתגברות, הנשימה, האנחות ואני יודעת שזה נכון. שככה זה צריך להיות. שככה מרגישה אהבה. גוף שנמסר במלואו, משומש ונחדר. דחוק לקרן זווית עד שאין כל אפשרות לזוז פרט לנשימה. נעלמת בעצמי ומתהווה רק ככלי אהבה.