איה

אני קוראת בבלוגים פה (מצוינים, יש לציין) וחושבת ביני לביני, האם עדיין יש בי את זה?  האם אני עדיין יכולה להיות מעורסלת? 

גם אני הייתי פעם ככה בגיל 20 כזה, אומנם זה לא היה בדסמ, הוא לא היה דום או שולט. הוא פשוט היה התגלמות הארכטיפ של הגבר שאני אוהבת. עם ה 1.92 שלו והעור השזוף והגוף... והאומנויות לחימה. והוא אהב אותי ודאג לי, וכשהנחתי את הראש שלי בכף היד שלו, כשהיינו שוכבים במיטה פנים מול פנים, אז, לרגע, הייתי באמת מרגישה מוגנת, מעורסלת, עטופה. הוא היה קורא לי קטנה. וזה מאד לא קל לגרום לי להרגיש קטנה. מוקטנת כן (בזה בעלי היה אלוף) קטנה זה משהו אחר. היינו המון שנים ביחד. עד שעזבתי אותו כי לא יכולתי לראות אותו כאבא של הילדים שלי, והיינו צעירים מידיי מכדי לדעת איך להתמודד ולצמוח. אז כשזה הגיע לגיל הזה, לצומת דרכים של חתונה או נפרדים, הלכתי. 

הלכתי והשארתי מאחור את המקום הזה, מעולם יותר לא הרגשתי מעורסלת ככה. בגלל סיטואציות בחיים, בגלל מי שאני, בגלל מי שבחרתי להכניס לחיי. 

 ואני תוהה היום, אחרי דרך היסורים וההצלחות שהיא חיי, אחרי כל הדברים שלא הרגו אותי ולכן רק השאירו אותי מחושלת וחזקה, אם עדיין הרכות הזו קיימת בי בפנים? אם עדיין יש בי את היכולת פשוט להרפות ולהרגיש שוב קטנה ועטופה?  

אין לי ספק שאת הלב שלי לא הקשתי, הוצאתי אותו לכמה שנים של הפסקה, עטפתי אותו בהגנות, כדי שהוא יישאר מוגן ורך. אבל להיות wholehearted דורש אומץ ואת היכולת לסמוך על עצמי שאין תהום שהיא באמת עמוקה. ואני שם. עד כמה שאני יכולה.  

אז האם היום, כשאני יודעת מה שאני יודעת, האם אצליח למצוא שוב את הרגע הזה שמגיע עם הנעורים? אולי אין קשר בין השניים? או אולי, כמו דברים אחרים, צריך לנצור ולהעריך ובמקום לנסות לשחזר לצמוח לדברים חדשים?  

מעניין אם תיהיה לי תשובה בעוד כמה שנים.