לפני 5 שנים. 19 ביוני 2019 בשעה 6:11
שיחררתי כלכך הרבה עד שכמעט ולא נותר דבר מחיי. וויתרתי, נתתי למכבש להפוך את עקרונותיי לאבק. את חלומותיי. את החשוב לי. נותרתי אישה עייפה, מלאת גוף ורפויה, רובצת על הספה ונוזפת בילדיה שיזיזו במעט את עצמם ויעשו את המינימום ממה שנדרש מהם בכדי להבטיח קיום אנושי. אפילו לא מכובד, סתם קיום. בפרמידה של מאסלו אני מגרדת את התחתית. ולשם כך אני מגייסת את מעט אדי הדלק מבוססי כח רצון שנותרו בי מזיזה אימיילים ממקום למקום. העיקר שיראו את השעה בה נשלחו. העיקר שתיהיה תגובה. להצדיק את התלוש משכורת. להבטיח קיום גם בחודש הבא. כבר שנים שאני חייה על הקצה. מונעת באדים. מה הקשר בין החיים שלי למי שאני?
