לפני 5 שנים. 11 באוגוסט 2019 בשעה 5:41
פשוט לא מהסוג שרואים על העור.
אני ג'אנקית של כאב שמגיע מבפנים. שקורע את האיברים הפנימיים. שמכרסם בלב.
אתה מבין? פשוט כשגדלתי ככה, כשהרגשתי ככה יום יום, שעה שעה.
בגיל 3, בגיל 4, בגיל 6, בגיל 14.
אחר כך הפסקתי לספור.
יותר מאוחר גם הפסקתי להרגיש.
ובשלב מסויים, כאדם מבוגר התחלתי לצעוד את הדרך חזרה. חזרה להרגיש, חזרה לשפיות, הדרך לנורמליות מאוזנת ובריאה.
אבל זה שם. בכל סיפור כואב הבטן שלי מזכירה לי מי אני. ג'אנקית של כאב נפשי. של השפלות, דחיה ופגיעה.
מי יכול להכאיב לי כבר יותר ממה שאני מכאיבה לעצמי?
