לפני 4 שנים. 2 בנובמבר 2019 בשעה 8:56
כבר עברו יותר מ 6 שנים. פחדתי ממנו באמת. כי ידעתי שהוא יודע להכאיב. יותר מזה, כי ידעתי שהוא לא נרתע מזה. הוא לא מתנצל. הכאב הוא רק כלי. ושלא ממש ישנה מה אגיד או אעשה. הוא זה הוא. אהבתי את הפחד הזה. מאד אהבתי את הפחד הזה.
בשלב מסויים פגשתי את החולשות האנושיות שלו. אחר כך הגיע סידרה ארוכה של גברים שכל מה שראיתי בהם זה את האנושיות שבהם.
תוהה האם הפחד עדיין קיים בי? האם הדרך שעברתי השפיעה? חושבת על מגע אקראי ו... משתעממת. הגוף שלי עושה מה שבא לו. בעיקר לא משתף פעולה. והנפש? איפה היא? תוהה אם זו אני או שיום אחד דברים יחזרו למקומם הטבעי?
מחשבות של שבת בבוקר, במקום לקום ולהיות יעילה.
