אתה יוצר ואקום, ואקום שאני ממלאת. זה אתה שבאמת ובתמים מוכן לעשות בשבילי. נכון לפנק. ואני, בקול מתוק, רק מבקשת ממך. אומרת איך לגעת ואיפה ובאיזו עוצמה. עוצרת ומתחילה. משנה תנוחה. מידיי פעם מאפשרת רגעים של מרחב פעולה. חשוב לי לשמור על תחושת העוצמה שלך, כי בלעדיה משעמם לי. אני אוהבת כשאתה מתרתח, האצבעות שלך חופרות בי חזק יותר כשאני מספרת לך על אחרים. היד שלך מתהדקת חזק יותר על הצוואר שלי כשאני מבקשת שתביא את החברים שלך לערב של חגיגה. הזונה שנפלט לך מבין השפתיים מגיע מהלב, מהקרביים, כשאני אומרת לך שבא לי שאתה פשוט תשב בצד, בזמן שאתן לאחר לזיין אותי. ואז אני נותנת לך את האופציה לבחור, מי מבין המאהבים הקבועים בא לך? או אולי אחד מהאקראיים? הצעירים? אתה תלטף את השיער שלי בזמן שהוא יחדור באמת. אתה סוגד לשדיים שלי. מעולם לא הבנתי את הביטוי הזה, עד שפגשתי אותך, נכון לענג אותי עד אין קץ. ואנחנו נעים במערבולת שבה נשמר איזון הכוחות בין הדרשנות שלי ללקיחה שלך ובה שניינו מתענגים על מעשיך. וכבר הוסכם שאני זונה עצלנית שרק שוכבת על הגב או הבטן ואתה זה שעושה את כל העבודה. ואני עדיין מתלבטת, מה מענג אותי יותר, לקבל על השדיים והפנים את מטר הזרע שלך, אותו אתה מקפיד לשמור רק עבורי. או אולי דווקא המבט המופתע שהיה לך שהיית כלכך קרוב לגמור ואז שניתי טון והורתי לך לעצור את הגמירה. אפילו לא הייתי צריכה להורות, פשוט אמרתי. ואפילו לא היינו צריכים לדבר על זה מראש, כי הרצון לרצות ולציית כלכך תבוע בך שאפילו לא עצרת לחשוב. אלא פשוט עצרת. בחריקת בלמים, אבל עצירה.
לילה טוב מותק. תודה על התענוגות שבך.