בדסמ זה כואב. הצלפה על הגוף זה כואב, מיינד פאק זה כואב, טיזינג זה כואב, השפלה. אבל לא רציתי לפגוע. לכן אני לא אוהבת להיות בצד השני. זה לא בגלל שהצייתנות אינה נעימה לי. אלא כי הייתי שם. בצד שקיבל את הכאב, אבל הפגיעה היתה כלכך חזרה שהעצבים כבר איבדו תחושה. ולפעמים גם הכאבה מתוכננת היטב משתבשת והופכת לפגיעה. יצא לי להכיר יותר מדום אחד, שאוהבים את הפידבק של ההכאבה. לא ממש משנה להם מי מולם, הם לא רואים את האדם, הם מרגישים רק את התגובה. אז במקום ללמוד להכיר, הם משתמשים במתודות, טכניקות של הכאבה, פיסיות או מנטליות, תלוי בסגנון האישי. ב 90% זה עושה את העבודה. רק קצת כמו במטריקס, זה מאבד את האפקט כשרואים את התמונה האמיתית. אני לא כזו. כשאני מכאיבה זה מתוכנן היטב, תפור למידות הלקוח, זה תמיד מיינד פאק והבן אדם משתגע עם עצמו מחפש את המטבע בפינה העגולה. אבל כל תוכניות יכולה להשתבש וכל כאב יכול להפוך לפגיעה.
לא רוצה לפגוע בך בייבי.
מזל שהרבה דברים נפתרים בחיבוק ושיחה. ודמעות. דמעות שלי.
ונשיקה.
