אין להן שמץ של מושג מה זה עושה לי בראש. הן חושבות שזה השפלה חמודה, ריחוק לצורך קירוב. כאילו זה יצא מקטלוג האיקאה של עולם הבדסמ תחת רובריקת "השולט האבהי המרוחק". הז׳אנר המתוק והמקסים של "אתן לו הכל, הוא ידאג לי. הוא יהיה ה׳דדי׳ הטוב ואני הילדה". אבל האמת היא אחרת ומתעתעת. כשאני מושיב משהי במושב האחורי של האוטו בדייט ראשון אני מוודא שאין שום דבר במושב הקדמי ושהוא ערוך ומזומן לישיבה. שלא תטעה ותחשוב בטעות שזה היה עניין פראקטי שזרם, או איזה השפלונת שצצה לי בראש כשראיתי אותה. שתדע שתכננתי בשבילה לשבת מאחורה. אם אני אחבב אותה אולי אצא לפתוח לה את הדלת. אם היא תהיה ממש מציאה אולי גם אחגור אותה בעצמי. שהדבר היחיד שיוכל להחריב אותה זה אני ולא שום תאונה, וזו, אחריות כבדה.
ועם הזמן זה יהיה עניין שבשגרה. דייט שני, שלישי, קשר של שלושה חודשים, סרט, טיול, ארוחה משפחתית והיא תמיד מאחור. כי מקדימה יושבת לה הקופסה השחורה שלי, וכל תקשורת בין המתוקונת החמודה שיושבת מאחור עם הקופסא שלי היא תקשורת לא נעימה.
הן הכי פטאטיות בדייטים הראשונים. אני הכי אוהב פשוט לשתוק כשאני אוסף אותן. אפשר לחתוך את המבוכה שלה בסכין, האדמומיות של הסומק מתפשטת להן על הפנים. עד שהן זורקות איזה אמירה לחלל האוויר שמוציאה אותן מטומטמות ולגחכך בהתנשאות תוך מתן מבט פטרוני במראה. והן לא מטומטמות. אני משתדל (ויש מרחב טעות) , שהן יהיו חכמות. אני אוהב ילדות חכמות. מאתגרות. כאלה שאפשר להכניע ולשבור. להושיב במושב האחורי. לטפש. להקטין. אבל הכי אני אוהב לשחק להן במוח. לסדר להן את החוטים בתוך הראש. להלחים את החוט של העונג לחוט של ההשפלה. לשים מתג על הכבוד העצמי שאפשר לכבות ולהדליק. להתקין וסת שמאפשר להגביר ולהנמיך את החרמנות. והכי חשוב, ואת זה לא היטבתי לעשות בעבר, להתקין שם וסת מצוקה. פעם מה שנהגת לעשות זה לשים שם לחצן. כזה שעושה "פוס משחק". אבל הבעיה היא שהן לא משתמשות בו אף פעם. הם מפחדות שזה יפוגג את הקסם. ולכן, במקום לחץ אתה מתקין עמעם, כזה שיכול להדליק אור עמום מחד ויכול לזהור בסנוור מעידך.
ואז, ברגע של חולשה, היא תבקש לעבור קדימה. הרי השיחה כבר זרמה: שלום שלום. איך עבר יומך? מה עושה. סטודנטית. את פחות יפה במציאות מבתמונות. אתה יותר מאניק מבצ׳ט. האודם שלך מרוח. סומק. אמירה עוקצנית שלה. נצחון טקטי. צחקוק. נסיגה, ואז היא תשאל. ואתה תחתוך את כל הכיף בשתיקה ומבט חודר. " אל תבקשי את זה יותר אף פעם ". אתה תסובב את הרכב ותחזיר אותה הביתה. היא בהתחלה לא תבין, תתהה בקול, תשאל, מה היא עשתה כבר? מתחת לבית שלה אתה מחנה את הרכב ועובר לאחור. אתה תתישב במושב השמאלי כאשר המושב האמצעי בינכם. היא תשלח יד לשים לך על הירך ואתה תסמן בתנועת יד קטנה שלא תתקרב. " היית לא טובה היום, עברת גבול. לכי הביתה, תעלי לחדר שלך ותחכי בפינה לחשוב על מה שעשית. אני רוצה שתכרעי ברך מול הפינה ותשימי שתי ידיים שלובות מאחורי הגב בהן תחזיקי את הפלאפון. את תכרעי ככה ותחכי לשיחה ממני, עד אז תחשבי על מה שקרה פה". היא דוממת, קצת רועדת, ופולטת מפיה בסיום דבריו מלמול שעלול להתפרש כ"סליחה" מגומגמת.
.
.
.
"תרגעי. את טובה. על מה חשבת ?"
"לא יודע הכל הסתחרר לי. פחדתי. כל הדיבורים שלך על לחווט לי את המוח הפחידו אותי. אני לא בובה. אני אישה עצמאית. אבל זה לא משנה כי בסופו של דבר אני מצטערת שביקשתי לשבת מקדימה"
"אם ככה אז הכל בסדר. נתקן אותך. את עוד תהי ילדה טובה בסוף תאמיני לי. רק אל תדרכי על המוקשים"
"אני אעשה כל מה שאני יכולה, רק בבקשה ממך תזהר"
"אני אזהר, אבל את תבטיחי לי דבר אחד ויחיד"
.
