אקוסטיקה

יי

וכשתצאי מהחלקה שלך, אני אמתין לך שם. עם שרשרת כסופה ביד אחת ומפתח ביד שניה. אני אצעד אליך באיטיות מהקצה השני של החדר. את בהתחלה תתקדמי אליי גם, עד שתקלטי סימון קטן ביד שמסמן לך לעצור. אני אעצור מטר ממך. אבחן אותך. את תהי לבושה לגמריי. את תבואי לפתוח את פיך יחד עם מחוות יד קטנה ואני אגיד לך בפשטות "בלי לדבר ; בלי לזוז ; בלי לנשום ". ועכשיו את הפסל שלי. לא זזה. שותקת. עוצרת נשימה. כעבור 57 שניות אזרוק לך "תנשמי". את תתנשפי במהירות כשאתקרב אליך עוד צעד. אני אסתכל לך עמוק אל תוך העיניים הרעבות שלך. עיניים שרוצות להזיז את היד, ללטף. לגעת. לשמח. אבל אני רק אגיד לך "יד", ואת תושיטי אותה. ישר. מושטת קדימה מתוחה.לא זזה, עדיין פסל. "מספיק לנשום". את תקחי נשימה ותחזרי למצב סטטי. אני אקח את השרשרת ואניח לך אותה ביד. היד שלך תרעד בחוסר יציבות. את תסתכלי עליי במבט מפוחד ונחנק ואני אתקרב אליך. פנים מול פנים. 2 ס"מ מפרידים בנינו. ואז אתן לך לנשום, ואת תתנשפי במהירות כמו כלבה שחם לה. אני אשאף את הבל הפה שלך ואהלך סביבך. אני אנשוף לך בעורף בעדינות ואטייל לך עם אצבע לאורך חוט השדרה, והוא קשה. הוא שם ולא הולך לשום מקום, העמוד שדרה שלך נשאר שם בכל רגע של התמסרות, עד לרגע שאתקרב אליך לאוזן ואלחש לך: "פסל יפה שלי, את יודעת מה יש לך ביד. ואני מתלבט אם לתת לך לזוז". אני ממשיך לחוג סביבך במעגלים כמו לווין. אני נעצר ומביט בך. כמו אותם פצועים אנוש, כמו ג׳וני שב משדה הקרב, אין לך הרבה איך לתקשר. את רק תסתכלי לי בעיניים ותגידי אתן הכל "תן לי לזוז ולא אאכזב, אני יודעת מה אתה רוצה ממני". ואז, אזרוק לך לחלל האוויר "אני רוצה שתתני לי את הכל, לא באתי לקחת ממך כלום. באתי לקבל. אני לא שם לך את הקולר". עדיין דוממת לא זזה מילימטר. נושמת בקצב אחיד, עד שלפתע נזרקת לחלל האוויר האמירה "לזוז, לא לנשום". ואת, תדעי בדיוק מה לעשות. את תקלרי את עצמך עם השרשרת שאביא לך. בדגש על את. לא אני, את. את המפתח אני אשים לך ביד השניה באותו הרגע ואת תחזיקי לי את היד חזק, ואני לא אכעס שזזת כי אני יודע מה מניע אותך. וככה, אחרי שקלרת את עצמך ואני נתתי לך את המפתח אני אומר בקול ברור: "לדבר".

ומה תגידי לי אז?

"

-בהערכה והתפעלות על האומץ, לבתולה בחור הרביעי-