אקוסטיקה

היא הואשמה לא פעם כ"שולטת מלמטה", ואני יכול להבין את התעתוע הזה. יש אנשים שמפרשים את ה"אתגר" כ"שולטת מודחקת". אבל האמת היא שהיא בדיוק ההפך המילולי מזה: היא תופעה נדירה ביותר שנקראת "נשלטת מלמעלה". נשלטת לא מתוך רצון לרצות, אלא נשלטת מתוך רצון להתמסר. התמסרות מלאה ומחוברת לעצמה. והאמת היא, שיש שם כמה נתקים לאחרונה, כל מני קיטועים ספוראדים בתוך אחד המוחות הקוהרנטים והחריפים שנתקלתי בהם. בין הנוירונים במוח שלה יש בורות שחורים, תהומות. ואני, באמת שלא עושה שום דבר מיוחד. זה לא שיש ברשותי איזשהו מפתח או קוד או חוברת הדרכה. כל מה שאני עושה, זה רק בונה גשרים בין התהומות במוח שלה, בלב שלה ובכוס שלה. כאילו שבמשך שנים הוא ניצב לו שם, המוח הזה, קוהרנטי כמונוליט מושלם. בלי שום סדק. תמיד עונה. תמיד מחזירה. תמיד בלתי מושגת. או איך שהיא נסחה באחד הרגעים בהם הכל היה מחובר שם ונטול אמנזיות טרום אורגזמיות: "כי ביצ׳ תמיד נשארת ביצ׳".

האמנם?

ואני מחבב את הביצ׳יות הזו. את הנשכנות. ולא מהסיבה השכיחה של "לשבור/לאלף את הכלבה/הסוררת". אין לי בעיה שהיא משתלחת וקורעת לגזרים כל חתיכת בשר שמגיעה לפה שלה. משתסעת בהם כמו משוגעת. שוחטת כל גבר שנקרה בדרכה לחתיכות. והאמת היא, שהיא לא רעה בזה בכלל. היא פצחה אותו, את הגנום הגברי. היא לא רואה בן אדם, היא רואה רצף שורות של ATCG שהיא כורכת מסביבה כמו צעיפים שעשויים מנוקליאוטידים ששזורים בפונקציה שכל אחד ממלא עבורה. וכך, לאורך השנים, היא צברה לה שלל מעריצים אותם היא תולה על קולבים בארון הגברים המשומשים שלה. ולכל אחד תפקיד. היא צריכה לקבל פרס נובל להבנת נפש האדם ולתמרון גברים חרמנים/רגישים/חכמים - או בקיצור, גברים באשר הם. ואיפה אני נכנס בתוך החדר הזה, שהאורות בו מתחזקים מיום ליום? אני נכנס ברווחים. בבורות ובתהומות. ואני בונה שם גשרים על גבי גשרים ומטייל לה כמו תייר בתוך הלב. בוחן את כל האטרקציות. כזה שעוד לא החליט אם הוא הולך להגר או לסיים את החופשה. אבל הגאונה הזו, אותה אחת שאני מדליק ומכבה בלחיצת כפתור, היא פשוט משהו אחר, וזה הקסם.

אין ספק שיש משהו שיכול להרתיע במעטפת מבעד לחיבור העמוק, הרי היה נכון יותר ללכת על מישהי צעירה בכמה שנים ורווקה שעם החבר הראשון שלה לא דברה בטלפון ציבורי. פשוט יותר מחד, וידוע מראש מאידך. הרי הייתה קורע אותה לגזרים בכמה שבועות של מילים יפות שהיו יוצקות אותה לתוך תבניות של קרח. אז מה גורם לי לבחור דווקא בך מכולן? ויותר מזה, לעבור מגוף שלישי, לגוף שני?

כי את מהדהדת בתוכי כמו הענבל שאני מחפש. את נעה ונדה באי שקט עצבני, עם קורט של פחד אפילו, והמכות שאת נותנת בדפנות שלי מרעידות את שנינו. כי במקום לצקת אותך לתבניות ולשים במקפיא, כמו שאני נוהג בדרך כלל כידוע לך, זה גוף אל תוך גוף אל תוך גוף שנוזל. ועכשיו אספר לך על שלושת הגופים השונים.

את הגוף הראשון אני לימדתי אותך להעריך מההתחלה. את זוכרת את זה? איך בתחילת התקשורת בינינו הבנתי שצריך לשבור משהו באגוצנטריות שלך. אני ראיתי בה משהו לא עקבי. באגים בקוד. ופשוט שלפתי אותו, את הציר שהחזיק את הזחיחות העצמית המרגיזה הזו (כן כן, את צודקת, זו אותה אחת מאקוסטיקה שעושה חשק לאגרוף), אותו ציר שבסובו מאפשר לך לחוג סביב עצמך ולהקנות לך יציבות מסוימת. "אני לא מרשה לך להשתמש בגוף ראשון בתקשורת אתי עד להודעה חדשה". ואת בהתחלה לא הבנת מה אני רוצה ממך, עד שהבנת. מלהתרכז בעצמך, התחלת להתרכז בי. זה היה השלב הראשון.

לגוף השני, שהוא אני, את מתמסרת לאט לאט. ואני אוהב את הקצב הזה שלך. הכל עושה באיטיות, ולי יש זמן. אני קשה אתך. את תגידי כל דבר עשרות פעמים עד שזה יהיה בדיוק בטון, בדיוק בעצמה, בדיוק בדיוק. כי את רוצה להיות בדיוק בשבילי, אבל את יודעת שלעד את תהי רק בערך. קירוב טוב. רחוקה באפסילון משלוות נפש, וזה בדיוק מה שממשיך להרעיד את הפעמון.

ועכשיו לגוף השלישי. שלושת הנוכחים הנפקדים של הקשר שלנו, שנוכחים יותר מיום ליום שעובר. אלו הם הבורות היחידים שאני לא צולל אליהם, לא זורק אבן, ובטח של בונה עליהם גשר. כי את הנשמה שלך אני הולך לקרוע לשלוש חתיכות. אחת תמיד תשאר אצלך ולא אגע בה לעולם, אחת לנצח תהיה אצלי ולא תוכלי להחזיר אותה אליך אף פעם, ועוד אחת אני אקח ואחזיר לסירוגין. וברגעים האלו, בהם שני שלישים מהנשמה שלך יהיו אצלי, את תהי שלי לחלוטין.

בחיבה מתגברת,
ועוד רגשות שמתדייקים מיום ליום,
א"ר.