"לעזאזל אתך, תפסיקי להיות כל כך דיכוטומית!"
"מותק אני חושבת שהתבלבלת בפקולטה, לך שחק בשעת סיפור עם המתוקות-חמוצות מהחוג לפסיכולוגיה. אני לא דיכוטומית ולא גבולית - אני בינארית."
***
מדהים כמה תשוקה יכולה להיות עצורה בשלוש הברות כל כך לקוניות שנאמרו תוך כדי הדגשה מוגזמת של כל עיצור ועיצור. קצת קנאה תמיד רחפה שם בינה לבין כל אותן כתבניות-רגשניות שבאופן שיטתי התחרו אתה על אותם בחורים. הן רצו שהוא יעצור את ליבן מלפעום בספרותיות אינטלקטואלית ע"י מבטו הקפוא ותסבוכותיו הכמוסות. היא לא. היא רצתה משהו מאוד לא רווח, היא רצתה שיהיה לה טוב. לא פעם בחורות חזקות מסוגה העדיפו חנונים חמודים שיסגדו למקלדת שהיא מתקתקת עליה ויסניפו את הריח שלה מבין המקשים באישון ליל. אבל היא הייתה אחרת - היה בה באג. משהו לא התקמפל שם. מאז ומעולם היא הייתה ריאלית, ובכל זאת היה לה את הקסם שלה. למרות שהיא הרחיבה פיזיקה מחשבים כמצופה, זה לא מנע ממנה לקרוא כל דבר טוב שנכתב במאה האחרונה. בשבילה עברית, אסמבלי ואינטיליגנציה רגשית היו חוטים שזורים. למרות שהיא אהבה לתכנת והתמיינה לכל מסלול יוקרתי שהצבא ידע לתת לה, היא עדיין התעקשה להיות מורה חיילת. אבל למרות המרד נעורים הקטן הזה של שירות בחיל החינוך והזוהר, בסוף היא התנקזה לה לחוג למדעי המחשב.
ועל הדשא הידוע לשמצה בפקולטה למדעי החרטה, שם היא פגשה בו לראשונה. יושב לו ודורש דרשה מול עדת בנות מהופנטות בטון דידקטי וזחוך. הנושא היה שיטות סטטיסטיות בסיווג למשפחות בהפרעות אבונורמאליות לקראת המבחן שבא עליהם לטובה. פעם לפני הצבא היא קראה ספר על מדעי המוח של האוניברסיטה המשודרת שסקר כל מני נושאים בתחום. בין היתר הוא עסק בקשב היקפי, אותו מנגנון שגורם לנו לקלוט מתוך הקקופוניה של מסיבה רועשת שאומרים את השם שלנו. אז מה שנעל אותה עליו דווקא זה המילה "סטטיסטית". הוא אמר אותה בצורה שעשתה לה קצר במוח והיא לא הצליחה לשים אצבע למה. איך שהיא שמעה אותה היא הסיטה את מבטה והקדימה קנה לוושת עם הסנדוויצ' שלה והתחילה להשתעל בצורה לא חיננית במיוחד, תוך כדי שהיא מושכת את תשומת לבו. הוא פסק מדרשתו והסתכל עליה תוך שהוא כמו שואל אם היא צריכה משהו. היא המשיכה להשתעל ולהאדים מכל תשומת הלב הלא רצויה שנכפתה עליה בזמן שהוא וחברותיו באו לגשת אליה, וברגע האחרון היא הסדירה את נשימתה לפני שאלו קמו לקראתה. ואז הבן זונה שלח אליה חיוך והמשיך עם הנאום האבונורמאלי שלו.
ומה רצתה סה"כ הילדה באמת בסופו של יום? היא רצתה לאבד קצת שליטה, לשחרר. שזה אדיוטי לחלוטין, הרי האגו שלה אמר לה שהיא חכמה יותר והמשכורות העתידיות שלהם הבהירו את יחסי הכוחות על פניו. אבל איך אמרה לה פעם חברה בהתקף פיוטי: "בסוף הכוס רוצה מה שהכוס רוצה". ועל זה היה לה יותר קל לענות, מה הכוס רוצה ולא מה היא רוצה. מעט יותר מרוחק ממנה. והכוס רצה להיות אפס לידו. אפס גדול ועגול, חור, חישוק ושעשוע. ובכן, אז הכוס רוצה להיות אפס, אבל השאלה האמיתית מה היא רוצה שהוא יהיה עבורה?
לקח לה זמן להגיד את זה. זה עלה בעוד כמה מפגשים פחות אקראיים ושיחות נפש לתוך הלילה. היה צורך לתרגם את זה לבינארית שלה: היא רצתה להיות אפס ושהוא יהיה עבורה האחד. להיות אפס כל אחת יכולה: תשתמש בי, תנצל אותי, תזיין אותי, אותי, אותי ורק אותי. בי. אני. הכל בגוף ראשון. לעומת זאת, להגיד על מי שמולנו שהוא האחד מעמת אותנו חזיתית מול החשש הכמוס-גלוי מדחיה. אבל זה לא עניין אותה, היא פינטזה על מחול בינארי סקסיסטי של 0 ו-1 בוא היא כרוכה סביבו כמו חישוק.
וכך היא חיה בעולמה הבינארי בו היא האפס והוא האחד. שניהם לא יכלו לבד, שכן בפשטות ובביחד שלהם היה להם כח בלתי נגמר. אבל מה שהסתבר לה שבעוד עבורה הוא האחד, האחד הזה שלה לא היה בינארי כמותה. יכלו להיות לו שתים ושלוש וארבע, שלא לומר שהוא עשרוני. אם היה רוצה היה יכול לשים לידו כל ספרה שבעולם. אבל בסופו של יום, הוא בסוף בחר בה ורק בה.
זהו הסיפור על האהבה הבינארית של ה-0 וה-1.
