אני לא אוהב את מטאפורת השחמט למשחקי מוחות בין איש לאשה. אני מעדיף סודוקו. כן, כן - סודוקו. אותו משחק מתמטי של אנשים מתנשאים ופריבילגיים. אבל לא סודוקו דומם, אלא סודוקו מתעתע שמציע לך בעצמו מספר מטעה מעת לעת שעלול להיראות נכון.
אין ספק שיש בזה קצת השפלה למושא ההקבלה, הרי האם אין למהלכים שלה חשיבות כלשהי? אז האמת היא שלא במיוחד, אבל זה לא לב העניין. מה שבאמת מרתק אותי הוא התהליך השיטתי בו אני פורם אותה כמו חידה. לאורך ולרוחב. בהתחלה ניגש מספר מספר ומנסה לשבץ אותו במקומות היחידים האפשריים. אחרי זה פה מילה לריבוע הזה. לאחר מכן מצליב עם השורות והעמודות, וכל העת מקפיד לזגזג בין הטכניקות. . פה השפלה קטנה ומשתמעת לשני פנים. פה מוחק ומבצע נסיגה טקטית. המושב האחורי איך אפשר שלא. פה מסתער חזיתית. פליק על יד שלה שנשלחת בלי רשות. מילה בציווי. ליטוף מבלבל. הכל בדיוק ומדוד.
ואז הרגע שבו קם המלפפון ומכה את הגנן. אין לי דרך אחרת לתאר את זה. ניצב מול המספרים ורואה שמשהו לא מסתדר, ואני כבר שני שלישי הדרך לפתור אותך. מי שעובד לא שיטתי בסודוקו, אז כשהוא מוצא טעות קשה מאוד לשחזר אחורה איפה הוא שגה. ולא עבדתי אתך שיטתית מסיבה מאוד מודעת. אבל את מתריסה ועקשנית, משירה את המבט המעצבן הזה שדורש מכה על האף. אפילו לא סתירה, גם הצד המעליב לא יספיק במקרה שלך. מכה על האף זה הדבר היחיד שמיישר אותך, אבל לא הפעם. את צריכה משהו עמוק יותר, יסודי.
אני מסתכל ארוכות על המספרים הניבטים מדף הנייר ורואה הכל. אני רואה את הפוסט טראומה שלך מתדפקת על דפנות הגוף, אני רואה את הגבולות שלי בתוך הגבולות שלך, שומע את התסכול שלך פותח את הפה לצרוח בלי קול, רואה את חרדת הנטישה שלי מהדהדת בחדר, רואה את הפחדים שלך שנוגעים לי באזורים רדומים, רואה את הרגשות האבהיים שאת מעוררת בי. ופה אני מבין שהסודוקו שלך לא פתור טוב. יש יותר מדי סתירות בתקשורת. הרגשות האבהיים שלא מסתדרים עם המכה על האף. הרצון לשלוח הודעה שלא מסתדרים עם הרצון לעשות את זה אתך יסודי. והכי חמור, התחושה שאני במרחק קצר להחריד משחזור נוסף של טראומה למרות שכל כך השתדלתי שלא. רק רגע מ"אני מצטערת אבל זה יותר מדי לי..." והמשך ששובר את הווטסאפ.
אבל כל הזמן הזה התעלמתי מהנחת יסוד מובלעת, והיא שבכלל יש לך פתרון. שאת כתובה נכון. בבוקר כשאני יושב ופותר אותו יחד עם הקפה אני יודע שכותב חידות מדופלם בדק אותו ובאמת קיים פתרון למה שאני פותר. אני יודע שאם הגעתי למבוי סתום זה בהכרח בגלל טעות שלי. אתך אני לא יודע. אולי בכלל צריך את הטראומה הזו להזיז שורה ואת ההשפלה הזו לשים בריבוע אחר? מי שכתב אותך לא הבין שהוא כותב חידה, הוא כתב ילדה.
ובסופו של יום, יש שני אפשרויות עם הסודוקו הזה, או לקווצץ' את הדף, לזרוק לפח ולעבור הלאה - או לקוות בכל כחי שיש לזה פתרון ולנסות להתחקות אחר ההתנגשויות. אם צריך לתקן קצת את המספרים שחקוקים בך כבר אני בסדר עם הרמאות הזאת גם. מאוד ברור לי איזה מהאופציות אני בוחר.
