נוירופסיכולוגיה קלינית היא מילה מקסימה. מלכודת של ממש, בטוח שהקשב הפריפריאלי שלי ילכוד אותה מתוך רעש של מסיבה הומה. לאחרונה חבר ביקש ממני להשתתף בסדרת ניסויים שהוא עורך. הניסוי בודק יכולות עיבוד רגשיות לחוויות שליליות בטווח זמן הקצר. הוא ניסה כמיטב המסורת של מדעי החברה לכמת את הבלתי ניתן לכימות לכדי מנעד אכזר עם שנטות מזדקרות. מסטרנט שלו נכנס לחדר הלבן והקריא לי את ההוראות עם מבטא אמריקאי כבד בצורה רובוטית.
אניח רגע למתודה המפוקפקת ולמידת התעולת שתצמח לאנושות מהתובנות הללו ואתמקד בחלקים המסקרנים שלו, בדמות התובנה החדה שהוא העלה בי שהושחזה לרמה מאיימת. נדרשתי לחשוב על חוויה טראומטית, לתאר אותה בכתב ולאחר מכן לתת לה כותרת של 10 מילים: " כשל אמפטי ותחושת אשם בפעילות מינית בדסמית בדייט ראשון ואחרון" (לפירוט של המאורע מעבר ל-10 מילים מוזמנים ומוזמנות לקרוא על תקרית האקסהביציונליזם האמוציונאלי).
במהלך הניסוי נתבקשתי לחשוב על מחשבה שעולה לי כשאני חושב על האירוע המפוקפק: " אני תמיד דוחף אותן לקצה ועוד קצת, ואז מרגיש אשם כשהן עוברות אותו ". ובכן, מים רבים עברו בנהר חקירת הגבולות שלי ושל הפרטנריות שלי מאז שהתחלתי לתור את העולם הזה.
וככה חולף לו הניסוי: מוקרנות לי אמירות מעוררות מחשבה ואני מתבוסס במחשבות. בראש ובראשונה הכו בי שתי תובנות מעציבות ומנחמות בצורה שווה. הראשונה שבהן היא שאני לא גאון והשניה היא שאני לא משוגע. בלי התעללות מינית בילדות ובלי 170-IQ, סתם איש חכם ומוכשר שמשתדל לעבוד קשה בשביל להשיג דברים בעולם הזה.
לא, אני לא אל. מודה באשמה ומודה בעובדות. יש לא מעט נשים שמצפות פה ממי שבצד ספציפי של המתרס להיות אלוהים, וזה לא מפליא בכלל לאור היצרים הדתיים-פולחניים שמתרוצצים פה. בעיקר בקרב חילוניות שבמיטה צועקות "אוי אלוהים" ובקלפי צועקות "אוי מרצ". נשבע שאני אדם אמיתי עם חולשות ופחדים אנושיים לחלוטין ובלי יותר מדי בושה.
ועכשיו, אחרי שהרחקתי מעצמי שלושת רבע מנשות המקום הזה ונותרתי רק עם הטובות והמפוקחות, אשתף את אחת המסקנות החשובות ביותר שלמדתי על שליטה תוך כדי ניסוי בנוירופסיכולוגיה קלינית. שליטה מהסוג שאני מדבר עליה נעה על מנעד עדין. כשאתה "שולט" אז אתה על הגבול שבין התקף מגלומאניה להתקף חרדה. ועכשיו כמובן תבוא זעקת השבר הנוראה: שליטה + חרדה = היתכן?! ייתכן. ואם לא, אז קומי וברחי. ותעשי זאת מהר, שכן את נמצאת עם פסיכופט. מי שמקבל שליטה לידיו מזו שאתו ואין בו חרדת קודש לאבדה הוא אדם מסוכן. או כפי שניסחו טובים וחכמים: " הפרעת אישיות שמתבטאת בדפוס מתמשך של התנהגות אנטי-חברתי, אמפטיה נמוכה, היעדר אשמה או חרטה, בעל התנהגות נועזת, נטול עכבות ואגואיסט ". נשמע כאילו נלקח היישר ממודעת דרושים של פרופיל סטנדרטי, לדעתי לטיפוס כזה לא תהיה בעיה לקחת שליטה לידיו בלי חרדה.
על תחושת המגלומאניה אני לא מרגיש צורך להרחיב, עשו זאת מספיק לפני. אבל החרדה, אני רוצה שהן ילמדו לחבק אותה. יש מספיק דתות מונותאיסטיות בעולם, את לא צריכה עוד אחת. בעולם התיאולוגי של אלים ואלות, כמו בכל דת, יש אמונה ופולחן. ולכל אחת יש את שלה ואין בי גרם שיפוטיות עבור מי שהבדסמ שלה נמצא בשלב התפתחותי אחר. מי שרוצה את עמוד האש שישרוף אותה, אולי אפילו יש בי מעט אמפטיה כלפיה. גם אני אוהב אש. אבל לי זה לקח הרבה מאוד זמן, להבין מה זה האמונה ומה זה הפולחן בבדסמ שלי.
"זהו. נגמר הניסוי, אני מודה לך על השתתפותך".
וככה הגעתי מנוירפסיכולוגיה קלינית לתיאולוגיה.
