אני לא רוצה שהקסם יפוג. יש הרי רמות דרדור לתקשורת: צ'ט, פלטפורה אנונימית אחרת עם התכתבות מקוטעת, ווטסאפ, תמונה, שיחה, מפגש - בום. וכל פעם שעושים צעד, מזדנב לו החשש שהקסם יפוג. אשים בצד סיטואציות קריפיות והזויות שמתרחשות לא פעם, לעת עתה אעסוק רק מרגע היווצרות הקליק.
(עם הזמן למדתי להכיר את עצמי. למדתי על עצמי שסימן לקליק רציני הוא חוסר הרצון שלי להמשיך את חיפושיי אחרי מה שאבד באופן זמני, עד שהקליק יוכיח את עצמו. אני טרם החלטתי, האם זה שלא פעם חיפשתי את זה בצ'ט פה הוסיף לעוגמת הנפש או ריסן אותה. זכורים לי שלל קליקים בעוצמות משתנות ברבות השנים, כאשר העצמה שלהם נוטה לרדת עם הזמן, עם כמה פיקים מפתיעים, אבל בגדול מדובר בצניחה חופשית).
אני לא רוצה שהקסם יפוג. אני אוהב את ההתרגשות של ההתחלה, איך הכל מהדהד כמו פעמון. כל משפט שלה הופך לדף גמרא וכל טונציה נחקרת בקנאות. זווית גלגול האישונים מנותחת במבט הראשון ומקוטלגת איפשהו על הספקטרום שבין "גלגול עיניים של אכזבה" עד ל-"הסטת מבט מבוישת". יחסי האור והצל בתמונה הפרוטריט המשויפת. הכל מעובד יחדיו לכדי דמות קוהרנטית עם כמה חורים שחורים-מושכים. אבל לא בשביל זה אני חי, זה תוספת נחמדה אבל ממש לא העיקר. פעם חיבבתי את זה. הייתי מקפיד שתמיד יהיו חלונות של ווטסאפ, האנגאווט וקיק פתוחים במקביל. אם לא הנפש, שלפחות משהו יצלצל. שהפעמון לא ינוח לרגע.
אני לא רוצה שהקסם יפוג. לא רוצה שתחושת הציפיה המדגדגת להודעה תהפוך למועקה של "למה לא שלחת הודעה?". לא רוצה שהרעד של ההתרגשות יהפך לרטט האקסטטי של סקס מטורף שמפייס מריבה קשה. לא רוצה. ראיתי כבר איך אוויר שפולח בעבר בשוט מפואר נחתך מרוב מתח לבסוף בסכין מטבח. איך החבלים שפעם קשרו היום תולים כביסה. מריבות על מי מוריד את הזבל ומי לוקח את הכלבה לוטרניר. חיים רגילים, קיצור.
אדלג על כל המקטע שבין הדייט עד הסוף: אני יודע מה אני כן רוצה. אני כן רוצה לשבת במיטה ולקרוא ספר לידה. להפוך בו דף אחר דף, להפוך בה. לרשום עליה הערות שוליים ואולי איזה הקדשה יפה. לסמן בעיפרון אמירות שנונות על גו היד. אני רוצה לקרוא אותה. כל דף אני אקרא, כולל הביבליוגראפיה והתודות. ואוסיף שם אפילו כמה משלי. בבית חונכתי לנהוג בכבוד כלפי ספרים, כך שלא אוכל להמשיך את הדימוי בלקרוע לה את הצורה מבלי להוציא אותה מהספר ולזרוק אותה על המיטה. היא בשמאל ואני בימין וכל אחד בספר שלו. ערב שגרתי שלפני יום ארוך, רק אתה היא והספרים אחרי ארוחה מושחטת וסשן אינטנסיבי. בשלב מסוים אתם תנטשו את הספרים, תעשו את שתעשו שלא יאה לעשות לספרים, ותחזיר אותה בסוף לספר שלה ותלכו לישון מחובקים: אתה, היא והספר שלכם.
אמן שלא יפוג לעולם.
