המסקנה המרגיעה שלי מהשנים האחרונות זה שכושר ההרס הסביבתי שלי גדול בפער מכושר ההרס העצמי שלי. בסוף האינסטינקט ההישרדותי שלי חזק מהכל. יש כמה שקראו לזה אגואיסטי. אותו גן אנוכי מפורסם. לא שאני לא יודע להרוס לעצמי, גם זה מגיח מפעם לפעם ואני לוקח את כל האשמה עליי.
אין לי טענות כלפי העורבים שחגים סביבי כל פעם שאני יוצא אל השמש, באמת שלא. אבל אני מעדיף מערות קרירות וחשוכות עם צללים מרצדים מאשר שמש שורפת. ואיכשהו העורבים הללו יודעים מתי לבוא, בדיוק כשאני מוצא איזה תכשיט מעניין. שרשרת כסף קטנה ומסקרנת עם חריטות מיקרוסקופיות שלפחות החלק שפענחתי מהן זה שורה משיר שאני אוהב. והעורב? הוא לא תמיד היה עורב אמנם, אבל גם אף פעם לא היה יונה... אולי הוא היה פעם פניקס סכיזופרני, אני לא יודע. צריך לחשוב על איזה שילוב של עוף דורס, הפרעה נפשית לא חריפה מדי וחן מסוים שקשה לי להתכחש לו גם היום. לא אקח לו את מה ששלו. ואני שואל את עצמי איך אפשר באותה הביצה למצוא גם עורב וגם תכשיט? מה זה אומר על הביצה?
אז זהו שזה לא אומר כלום. בפיסת הקרקע הקיברנטית הזו אפשר למצוא הכל מהכל: זיון חד פעמי בשירותים של מועדון, יזיזות קסומה ומצחקקת, חברות אמת אפלטונית והרפתקה רגשית מעוררת מוזה. כל דבר על הספקטרום שבין אונס אכזרי למישהו מצליחן להביא לסבתא ולראות אתו סרט מחובקת. ככה שמה שאנחנו מוצאים לא באמת תלוי במה יש פה כי יש פה הכל, זה תלוי במה אנו מחפשים בסתר לבנו. המקום הזה לא משתנה ולא הולך לשום מקום, זה רק אנחנו שמשתנים הולכים וחוזרים.
את התובנה הזו הביאה לי פעם מגדת עתידות שהלכתי אליה ברגע משברי לפני כמה שנים:
" אני לא מבין, פשוט לא מבין מה לא בסדר בעולם הזה? למה כל מה שאני מוצא הוא או נשואה פלוס או מסוממת או דתיה או לא יודע מה. למה כל מה שאני מוצא שבור? "
" העולם הזה כמנהגו נוהג, העניין הוא בך. הסיבה שכל מה שאתה מוצא שבור זה כי אתה מחפש משהו לתקן. "
אז מודה באשמה, היו זמנים. היו תקופות שחפשתי משהו לתקן. היו תקופות שחיפשתי משהו שיזכיר לי שאני בחיים. היו תקופות שחפשתי משהו מהדהד, ואת ההד של זה אני עדיין שומע לפעמים ומוכיר לו תודה מסוימת. האקוסטיקה לא מתה בי, אבל הזמנים השתנו ואני כיום מחפש את השקט ולא את ההד. את המיטה החמה בסוף היום ולא את המערה המרצדת. משהו רך לשקוע בו ולא בור ללא תחתית ליפול בו.
מקווה שכל מי שמרגיש חיבור מיוחד לנושא הבין את המסר.
