זה כבר כמה שנים שסוגיית העיניים הנוצצות באה והולכת אצלי. אי שם בעבר, מאז שעברתי מלכתוב במחברת ללכתוב דיגיטלית, השיטה נותרה אותו הדבר. אוסף התרחשויות כלשהן בעולם הפיזי, שמובילות לתחושה כלשהי, שמובילה לצביר מחשבות מעורפל שמתגבש לכדי משפט שמוצא חן בעיני ונרשם באפליקצית תזכירים לבדו. מאוד פרוזאי ויומיומי. המשפט הזה אפילו בדרך כלל לא כזה מרשים, אבל הוא שולח את זרועות התמנון שלו לכל עבר, ששם בדרך כלל הדברים המעניינים. וכך והוא מתבשל לו פרק זמן של בין כמה שעות לכמה שנים, זרועות נגדעות וצומחות להן ומתחברות לכל מני מחשבות אחרות שהפכו למשפטים בתהליך דומה. כשיש מספיק חיבורים, אני מעלה את זה על הכתב. לעיתים זה ממש מתחבר כ"העתק הכל", "גזור", ו-"הדבק" ולפעמים צריך כמה הלחמות.
אני לא זוכר בדיוק את הכרונולוגיה של מתי בדיוק נולדו "העיניים הנוצצות", אבל זה מלווה אותי כבר כמה שנים. היום עיניים נוצצות בשבילי זה עולם, מלואו והיפוכו.
אני זוכר את העיניים הנוצצות שלו רץ אחריי לחדר המדרגות. הוא לא בכה, אבל ראיתי את הדמעות בבירור. אני זוכר את הבוקר הזה היטב, זה היה ביום ההולדת שלו. קניתי לו זוג כוסות וויסקי מרובעות ויפות והוא התעלם ממני. האירוע הכביכול זניח הזה הגדיש את הסאה. זה כל כך הכאיב שעשור לא קניתי לו שום דבר ליומהולדת. אני זוכר את הצעקות ששמעתי מהבית, בחיים לא שמעתי אותם ככה. הוא רץ אחריי והעיניים שלו נצצו מדמעות. אני כבר באתי לפתוח את מנעול האופניים בדרכי לרחוב כשהוא הופיעה מתחתיי, ניצב בתחתית המדרגות ואני ילד בן 12 ממרום המדרגות כמו באולימפוס. הטונציה שלו הייתה בלתי נשכחתי, "אני מבקש ממך סליחה, ****". הפעם הבאה שדיבר אתי על רגש כלשהו היה בצבא כשסיפר לי על החוויות שלו מהמלחמה ההיא, רק בן פגוע וסכנת חיים נוכח פניי אויב מחלצים משם משהו. הוא הרשה לעצמו לומר שהוא הרגיש פחד כשנפלו סביבו עשרות פגזים והוא נאלץ להכווין את האש מחוץ למחסות. וגם את זה זרק בצורה אגבית כמובן. כמו שבתאונה זוכרים רק רגע לפני ההתנגשות, את כל מה שקרה אחרי בקשת הסליחה ההירואית אני לא זוכר. פשוט נמחק.
את העיניים הנוצצות הבאות לא אני זוכר, אבל סיפרו לי עליהן. אלו היו העיניים הנוצצות שלי כשהוא היה חוזר מחו"ל עם לגו. איזה אושר. ובכל זאת, כל פעם כשחזר לא הבנתי אם מחבקים או לא, תמיד היה איזה בלבול או ספק. אחרי ההתקף לב כשהוא חזר לעבוד בארץ והיה נמצא באופן תדיר יותר גם החיבוקים הבודדים הללו נגוזו. זה לא הטריד אותי במיוחד.
אני זוכר היטב את העיניים שלי שנצצו כשהיא הטריפה אותי, היא ידעה להרתיח את הדם. נגעה קצת יותר מדי חזק בכל המקומות שמשום מה חשפת בפניה. אתה מהר מאוד אבדת את זה וקרעת אותה לגזרים. זה היה רצף מילים משולח רסן שהטחת בה בכל הכח והאכזריות כמו שלמדת הישר לכל המקומות האסורים. כיום לא נשאר יותר מדי מהעיניים הנוצצות האלו, אבל המקומות האסורים נוצצים לי מאי פעם.
עיניים שנצנצתי בעצמי לאחרות לא חסר. זכורות לי העיניים הנוצצות שלה עם מחסום פה שכל פניה מרוחות בריר, זרע ודמעות. זכורות לי עיניים נוצצות של אחרת כשהיא מקופלת בפינת החדר מחבקת את הברכיים וממלמלת. זכורות לי עיניים נוצצות אחרות בגופים המזדיינים של שנינו במושב האחורי של האוטו רגע לפני שהיא מגיעה לשיא כשאני מרתק לה את הידיים. אבל יש תקרית אחת שמצמררת אותי, והיא במובן מסוים הצומת שהייתה חסרה לי בשביל לחבר את האיים הבודדים.
לעיתים קורה שדברים שפעם היו נפרדים לחלוטין נקשרים פתאום באופן מפתיעה. ככלל, אני לא חסיד גדול של גישת ה"אם נפענח את הטראומה/חידה של הנפש אזי שתנחת עלינו תבונה, קתרזיס ושלווה".
ובכל זאת, מן הקשר הגורדי הזה קשה מאוד להתעלם. פעם פלטתי בפני אקסית מיתולוגית את המשפט היומרני ביותר שאמרתי בחיי: "פתרתי אותך". פשוט כך, והיא מצדה כמובן חשה שילוב של צחוק וכעס. קשה לי לדמיין את עצמי אומר משהו כזה היום. עם כל האהבה ארוכת השנים והמילים היפות שהרעפתי על אותה אהובת נעורים, זכורה לי פעם אחת בה רצתה לשמח אותי וכשחזרה מחו"ל קנתה לי בקבוק וויסקי - כמה סימלי. האמת היא שזה היה וויסקי דיי גרוע, כנראה כמו הכוסות שלי. לא אמרתי את זה ואף רחוק מכך, אבל כנראה שנהגתי בקרירות מספקת להגדיש את הסאה שלה בדיוק כמו ששלי הוגדשה. בלהט הויכוח שאלתי אותה: "אז מה לעזאזל רצית שאעשה? שאשקר לך?!", והיא ענתה את התשובה האל מותית: "כן, תשקר לי!".
אבל האמת היא שלאחרונה אני עוסק בעיניים נוצצות מסוג אחר, ולא מזרע או מדמעות. האגדה מספרת על גורדיוס שקשר את הקשר הגורדי בעיירה פריגיה והנבואה חזתה שמי שיתירו יכבוש את אסיה. שנים ניסו להתיר אותו ולא הצליחו. בסוף בא אלכסנדר מוקדון ופשוט חתך אותו בחרבו ולאחר מכן כבש את העולם. לאלכסנדר מוקדון זה עבד, לי לא. שנים שאני מכה בשלל כלי משחית בקשר הזה שכרך את העיניים הנוצצות עם זרע ודמעות וכל מה שקבלתי זה כמה קצוות פתוחים.
מעולם לא חשבתי על הצימוד המצמרר הזה עד לאחרונה. הקשר הגורדי של הכוסות שלי והוויסקי הגרוע שלה. ברגע שבו קלטתי את את זה עברה בי צמרמורת וסמר לי השיער. זו לא הייתה תחושת קתרזיס כמו שזו הייתה מועקה וציווי גדול. זה הבהיר לי באיזה דרך אני לא רוצה ללכת: זוגית והורית כאחד.
מי ייתן ואמצא עיניים שקודם כל ינצצו מאהבה ומצחוק, ומעת לעת שיהיה שם קצת זרע ודמעות.