כל פעם שקצת מחשיך, אני מפסיק לראות את הבור והמטוטלת. אני רק שומע אותה מטלטלת לה בחריקה אדישה מצד לצד. עם הזמן, כשם שמתרגלים לחושך, מתרגלים גם לחריקה ונהיים אפתיים אליה. זה הרגע שבו אני חופשי להסתובב בחופשיות בלי לראות את הסוף, בזמן שהסוף מרחף ממש מעלי. מספיק נר קטן באופק על מנת להסתנוור. כל גפרור הופך למגדלור ואני כמו רואה ניצוצות באופק.
ולפתע הבור מואר בהדרגתיות. למה עכשיו? תמיד הוא מואר ברגעים לא מתאימים. בדיוק כשאני מתחיל להתרגל לחושך. הבור לא כזה עמוק כמו שאני בטוח אחרי עלטה ממושכת, אבל המטוטלת קטלנית ומתמידה בתנודותיה. כל מה שפעם זהר, דהה וכבה כשנדלק האור. אני מתפלל שידעך ושאוכל להתעלם שוב, אבל הוא רק מתחזק. ואני, אין לי ברירה ופשוט עוצם עיניים חזק.
המטוטלת שאני נושא אתי לכל מקום נעה בין רגש ששורף לבין חוסר רגש שמקפיא. פעם אהבתי להיות המטוטלת של מישהי שבוהה בחשיכה, אבל לאחרונה אני מאבד עניין מהר. מה שהיה הגיוני לעשות הוא פשוט לצאת מהבור, אבל בתקופה האחרונה אני חש שאני הבור עצמו ולא המטוטלת. אפילו לא הבור של מישהי, סתם בור. בור עם תחתית ומטוטלת שמחפש לו הארה.
