פרויד והפסיכואנליזה שלו לצד מעשיות נוספות מככבים פה הרבה, יותר מדי לטעמי. אני רוצה לתת כבוד למר פרדריק סקינר, פסיכולוג בולט מהזרם ההתנהגותי. לצד הגמדים הבלתי נראים של התת מודע וחבריו, הציע אותו אדון נכבד הסבר חלופי להתנהגויות המשונות של בני אדם. הטענה שלו היתה פשוטה (ואפשט אותה עוד יותר) : הכל סביבתי. שום נפש, תת מודע, שדונים ופיות - רק חיזוקים חיוביים שמעצבים התנהגות. איפשהו על ציר שממשיך את הכלבים של פבלוב, שהפכו לחתולים של ת'רונדייק ולאחר מכן לאלברט הקטן של ווטסון, עומדים אנו בני האדם ומביטים במבוכה במראה. אולי הדבר הידוע ביותר על פרדריק סקינר זה אותה "קופסת סקינר" שבעזרתה נתן לעכברים חיזוקים חיוביים ושליליים בדמות אוכל ושוקים חשמליים. תשלימו בעצמכם לקופסת הסקינר החביבה עליכם שנותנת מציצה כדי להגביר התנהגות וכתף קרה כדי להכחיד. ליטוף בשיער מול מבט מאוכזב. לא מן הנמנע שיהיו כאלה שעבורן ספנקינג טוב יהיה בכלל חיזוק ולא עונש. והאמת היא קופסת סקינר המקורית הייתה בעצם כלוב, למרבה האירוניה. תחשבו על הניסוי המרושע הזה. לאחרונה אני מוצא את עצמי חושב הרבה על הקופסה הזו. תהיתי מי הייתה הקופסה שלי ובשביל מי אני הייתי קופסה, והבנתי שאין אדם שהוא קופסת סקינר ניטרלית שלא מושפעת מכלום (בדגש על אדם, מערכת הלייקים של הכלוב לדוגמא היא קופסת סקינר לא אנושית ומעוררת אימה). ועכשיו, תחשבו שוב. רק דמיינו לכם שהעכבר היה יכול לחזק ולהעניש את הקופסה ולא רק היא אותו. מה זה היה עושה לדינמיקה בינהן? כשאת אומרת לא וכשהוא מאוכזב, מי מחזק ומעניש את מי? כשהוא שופך את הלב ואת מגלגלת עיניים באשמה? כשהקופסה תחשמל אותו האם הוא ילטף אותה וירוץ לה בגלגל? כשהוא יכרסם אותה בעמוק היא תביא לו אוכל או לא? האם יש דרך טובה יותר לתאר את הדינאמיקה המיסתורית של העכבר והקופסא מאשר סאדו מאזו?
