השקרים האלו נזרים לי כמו מלח אטלנטי אפור על הפצע הפתוח , ולא בכדי המטאפורה שהשתרבבה לפה החליקה מהשיש במטבח לרצפה והתנפצה בקול נפץ עז. המלחיה הזו הייתה שריד יפה וטעים מתקופה אחרת. תקופה של שני בקבוקי יין בשבוע ומספר דו ספרתי של סוגי גבינות במקרר. תקופה של קופסאות אוכל לעבודה. תקופה של לקום בבוקר לצחצח שיניים ולראות שמישהי כבר שמה לך את המשחה. והכלי היפה והאלגנטי הזה, מלחיה מהודרת שהיא סמל סטטוס לשחיטות קולינארית חריגה, מחזיר אותי אחורה.
משהי מאוד חכמה אמרה לי פעם: "תסתכל על היחס של בני אדם לאוכל ותלמד על היחס שלהם לסקס". ואכן, כל פעם מחדש נפעמתי מהדיוק המחריד של האבחנה הזו. ההיא שלא מוכנה לטעום שום דבר חדש. ההוא שאוכל פיצה עם סכין ומזלג. זו שאוהבת את הפוזה של אוכלת חריף ומחניקה שיעול. זו שאוהבת לאפות ולשקול כל אבקה על הגרם וזו שמבשלת ע"פ החוש. זה שתוקע את הביסלי בתוך הבמבה. ההיא ששמה מלא קטשופ לא משנה מה היא אוכלת. ההוא שאוכל עם הידיים. וכמובן איך אפשר בלי לזרוק מילה על הפרעות אכילה. וככה נותרתי עם טעם קולינארי מפותח, תיאבון עז ובלי מישהי שתשביע אותו.
וזה לא שאני בצום, אוכל במידה. נהייתי בררן. לא מצליח להנות מדברים שפעם נהנתי מהם. וזה מחזיר אותי באכזריות למלחיה של המלח האטלנטי האפור ולשקרים.
אז על איזה שקרים מדובר?
הפעם הראשונה שבה קבלתי עונש מובהק על האמת הייתה עם האקסית המיתולוגית. ליהוק מושלם של בחורה אולטרה חכמה ומוכשרת לצד הררים של אמפתיה ורגישות לא מבוטלת שבאו פשוט מוקדם מדי. עשינו אחד לשני חיים קשים בכל מני מובנים. פעם אחת היא הביאה לי מתנה מחו"ל של בקבוק וויסקי. זה היה וויסקי זבל. לא אמרתי את זה, רחוק מכך. פשוט לא השתפכתי על כמה אני מודה לה ושהיא ידעה בול מה אני רוצה. ואז הגיע בלהט הויכוח, כמו ברק בלי רעם בנווה מדבר, המשפט הנחרט: "אז תשקר לי!".
לא הרפתי מהמשפט הזה שנים, ולעיתים השתמשתי בו כתירוץ לא הוגן להכאיב בשמה של האמת המזככת. כשהקשר נגמר אז הודיתי לה בדיעבד על זה ש"מה שאני קראתי לו לעשות שקר בנפשי הוא בעצם קודים של התנהלות חברתית נורמאלית. במובן מסוים הכנסת אותי בשערי הציביליזציה".
והנה אני ניצב אחרי שנים רבות עם הבנה מעמיקה בקודים של הנורמאליות ועם מלחיה שבורה.