כשאתה מצליף לה בכוס מה אתה רואה? כזו מילה וולגרית, אחד.
יש כאלה שרואים חור מפעם שמתגשם כחור מעכשיו, ויש כאלה שרואים דווקא חור עכשווי ופעור שהם רוצים לפצוע.
*שבע*
יש כאלה שרואים את העיניים, את הדמעות, את שרירי הפנים שמתעוותים מכאב וזה מנחם אותם.
*ארבע עשרה*
יש כאלה שהנפש שלהם בכלל נמצאים במקום אחר לחלוטין ומקווים שהריגוש והאנדרנלין, וזה אחת החוויות המרגשות ביותר למי שיצא לחוות (לא משנה מאיזה צד), יחזירו אותם לכאן ועכשיו.
*עשרים ושתים*
וכשאתה ניצב בסוף, מול עיניים נוצצות מדמעות, מול דופק מטורף ושיער פרוע, מול בכי חייתי כמו שרק כאב כזה יודע להפיק, מול ויברציות של גוף מפוחד ונפש נסדקת - מה אתה עושה?
משהו בך רוצה לשחרר את הקשירה, ללטף ברכות, למרוח משהו שירגיע. להביא גלידה. לעטוף, לחבק, לנשק, ללקק את הכוס הפעור והפצוע עד שהדמעות של הכאב יהפכו לעונג. ויש חלק אחר שגורם לך לתת את המכה החזקה ביותר שנתת אי פעם למישהי ולפלח אותה לשתים, כשבעצם משהו בך הוא שמפולח ושלא בטוח בכלל מה מפולח ומה מחובר על ציר הזמן שמצטלב עם ציר הקשר שלכם.
יש אזור מסקרן במוח שנקרא הקורפוס קלסום, או כפיס המוח. מדובר בצבר אקסונים בין ההמיספרות שמעביר מידע מהמיספרה אחת לאחרת. יש שלל תופעות באנשים חצויי מוח, שלצורך הדיון נקרא להם מפולחי מוח. מכיוון שבעצם ההמיספרות לא מעבירות מידע אחת אל השניה במידה והכפיס המדובר הוצא, זה מוביל לשלל תופעות קוגניטיביות מעניינות. לא אתעקב על זה יותר מדי ורק אציין מקרה בו אדם התבקש להרים חפץ מסוים ולנקוב בשמו כאשר ניצבו לפניו שני חפצים שונים כל אחד בשדה ראיה של עין אחרת. הוא הרים את החפץ הנכון שהצביעו לו עליו, אך כאשר נשאל מה הוא אוחז בידו, הוא ענה את השם של החפץ השני (!). לא אתעמק בזה יותר מדי, אך רק אומר בפשטות נפשעת שזה שהמיספרה השמאלית אחראית על הדיבור בעוד הימנית אחראית על שרירים מוטוריים בצד שמאל של הגוף ועל שדה הראיה השמאלי מסביר את התופעה הנ"ל. מבעד להסבר המכונאי הזה, ניצבת בפינינו אנקדוטה לא פחות ממרגשת לכל מי שאי פעם תהה על בעיות גוף, נפש ובדסמ.
ובחזרה לחור הפעור, זה מביא אותי אל הפילוח של הקורפוס קלסום של הנשמה, כפיס הנפש. אותו אדם חצוי מוח בא לעשות דבר אחד פשוט ויוצא לו דבר אחר, כל זאת בגלל שהחלק שאחראי על הדיבור עושה מה שהוא יודע, אף על פי שיש אי שם המיספרה שלמה שצועקת לו: "זה עפרון ולא סרגל!".
ואכן, לחלקנו יש לעיתים פגמים בכפיס. ניצב לי שם מול הכוס הפצוע והמטפטף במכה ה-22 בואך 23. איפשהו בנפש יש חלק כזה, אני יודע בוודאות, שרוצה ללכת ולהביא את האלוורה והבן-אנד-ג'ריז. אבל החלק הזה נמצא לו אי שם בספירה אחרת של הנפש, בעוד החלק האחר ששולט ביד שאוחזת בשוט רק רוצה לראות עוד דמעות ועוד סבל עד שיעצור רגע לפני השבירה. וגם את זה, יעשה רק מתוך חישובי עלות תועלת ארוכי טווח של לא לשבור את הצעצוע.
קשה מאוד לחבר את הכפיס הזה, וזה קורה לעיתים נדירות, אבל כל כך קל לנתק אותו.
