אם יש משהו שאני מבין כל פעם מחדש מזווית אחרת בחיים הללו, הוא חשיבותה התהומית של צניעות. אני לא מדבר ברמה הבינאישית, שכן רוב ימות השנה אני רואה בעצמי אדם מוכשר, חכם, נאה ומוצלח (בסדר הזה). כוונתי היא לא לאיפה אני נמצא על מנעד גבולות האפשרי, אלא לגבולות האפשרי עצמם. אולי זה קשור למקצוע שלי שמתנדנד בין מגלומאניה כרונית לחרדה קלינית ואולי זה קשור לעניין ולקשב הרב שאני מקדיש לאחרונה לסוגיה של מוח האדם, תודעתו ובחירה(תי?) החופשית. בין אם אנחנו רולטה קוונטית של מכונה עם יותר חלקים נעים מכוכבים בגלקסיה ובין אם אנחנו נפש טהורה שלא ניתן לחקור בכלים מדעיים - בין כך ובין כך המסקנה המתבקשת דומה. פעם חשבתי שבאחת הגישות טמונה יותר תקווה, אבל היום אני כבר ממש לא בטוח באיזה.
וזה לא נגמר במדעי המוח ובפיזיקה, או במקצוע שלי, או אפילו לא בפילוסופיה. זה נמשך לו גם לחיים האישיים. כמה פעמים שכבנו במיטה ליד מישהי שחשבנו שאנחנו מכירים שנים ואיזה אמירה או מעשה שלה תפסו אותנו המומים? כמובן שבדיעבד נוכל לספר לנו סיפור איך זה בדיוק מה שהיינו צריכים לחזות, או בכלל מה שחזינו והדחקנו. זה היופי במדעי החברה, אפשר להנביע מה שנרצה ממה שנרצה עם יצירתיות מספקת ומינוח מחודש נכון. אני מוריד מעצמי כל יומרה לפענח את טבע האדם בכלל, ועוד יותר מכך פענוח טבעם של אנשים ספציפים. לא עוד "פתרתי אותך" (שגם בזמנו נאמר יותר למטרת התרסה מאשר בכוונה אמיתית), אלא יותר משהו בסגנון של "אין לי מושג מה לעזאזל קורה פה, רוצה לשבת לגלידה ולהסתופף אחרי זה מתחת למטריה ביום גשום?". לא פשוט להוציא משפטים כאלו מהפה. הרבה יותר קל לשפוך מים לתבניות של קרח ולעשות רציונאליזציה ולהנביע מה שנרצה ממה שנרצה. יותר קל לאמר "פתרתי אותך" מאשר "בא לך ללכת לסרט?". תעצומות הנפש האדירות שדרושות לסרט מצריכות צניעות רבה - צניעות מגלומאנית.
