אני חושב שזו הייתה החוויה הכואבת ביותר נפשית בחיים שלי. אובייקטיבית הייתי מגדיר את זה כפציעה קלה, כאשר פציעה נפשית בינונית זה אונס ע"י אדם קרוב ופציעה נפשית קשה זה רצח של אח לנגד עינך. לעיתים שומעים על "פציעה קלה" בהתנגשות צבאית כלשהי ושוכחים ש-"פציעה קלה" זה יכול להיות בן אדם שאיבד רגל. לא כזה קל כשמציגים את זה ככה, ובמובן הזה בלבד הפציעה הזו הייתה קלה.
בדיעבד אני יודע לסווג אותה כאהבת נעורים של גיל 14. היא הייתה בחורה קורנת שהייתה נכנסת לחדר ומפוצצת אותו באנרגיות. מבריקה, כריזמטית, חדה ודומיננטית מחד, ותנודתית, דורסנית, לא מודעת והרסנית מאידך. עד כמה שאפשר להיות כל הדברים האלו בגיל 15. מי שהכיר אותה היה בטוח שהיא תהיה מיליארדרית או ראש ממשלה. הקשר הזה צבר תנופה ואי אפשר היה לעצור את זה. זכורה לי היטב השיחה עם ההורים כשבלשונם הציורית אמרו לי:
"יש לעיתים צעדים, שאחריהם קשה לחזור אחורה. כדאי שתדבר אתנו לפני שאתה חוצה את הרוביקון"
"אמא. אבא. חציתי כבר את הרוביקון שאתם מדברים עליו."
הסקס הראשון והשני מן הסתם היה ונילי ומלטף. אני חושב שבמהלך שמונת החודשים האלו עשיתי יותר סקס משעשיתי בעשור שאחרי. לא חושב שהיה מפגש ששכבנו בו פחות משלוש פעמים. לא היה משנה זמן, מרחב או מחזור. מקסימום מגבת ולעבודה. עם הזמן המזג הסוער של גיל ההתבגרות והנגיעה של שנינו לתחום התיאטרון נתנו את אותותיהן בהתנסויות קינקיות ראשוניות שהלכו והתחזקו עד לסוף הקשר. זה אולי יישמע לא אמין, אבל הצלחתי להגיע למצב בו בשיא גיל ההתבגרות פשוט הייתי רווי מיחסי מין.
פרט לילדונת האקסצנטרית, שלימים יתברר שאובחנה כסובלת ממאניה דיפרסיה, היה בחור נוסף שהיה מבוגר משנינו בחמש שנים. הוא היה בהתחלה סוג של חונך שלי בתנועת נוער ותחליף אח לאחי שבדיוק התגייס. היו לנו יחסים משונים שאפשר לקרוא להם חברות. אני הייתי שואל אותו שאלות על מנת להרוות את סקרנותי הבלתי נדלית והוא היה מסביר. זה לצד כמה פרויקטים משותפים שלנו בתנועה יצרו קשר עמוק. זה שהוא היה נכה רגשית כמובן תרם. היה בו משהו אבירי של ממש, מנומס, מסוגנן. אירופי. אוכל עוף בסכין ומזלג, משתתף באולימפיאדת הפיזיקה. זר לחלוטין. אבל מה? בתול.
זה השלב בו הסיפור מתחיל להיות צפוי ובנאלי להחריד. היינו שלישיה. היא זיגזגה בין שנינו. אני סירבתי לראות את מה שהיה ברור. שבוע אחרי שאני ואקסצנטרה נפרדנו הם התחילו לצאת. שבועיים אחריי הברזתי משיעור ודיברתי אתו ממבנה נטוש ליד בית הספר, עד היום אני זוכר את הסיטואציה היטב. את הקירות. את החולצה הלבנה שלבשתי. את הכיתה הריקה שישבתי בה עם ההד. דיברנו בפלאפון כרגיל. בשלב מסוים השיחה הדרדרה למה שלומי אחרי הפרידה. משהו הרגיש לי לא כשורה. לא יודע מה עלה במוחי כששאלתי אותו אם יש לו רגשות כלפיה, הוא גמגם עלי עם המבטא הרוסי הכבד שלו. שאלתו אותו מיד אם הוא יוצא אתה, והבנתי מיד את התשובה.
עולמו של הילד שהיה אז אני חרב עליו. הייתי בשוק טוטאלי ופתאום התחלתי לדמם מהאף בצורה בלתי נשלטת. ניתקתי לו והלכתי משם עם חולצה ספוגה בדם. תם הזכרון. אבל האירוע הבאמת טראומטי בכלל קרה אחרי. זכורה לי שיחה שלי אתה אחרי הפרידה שהתחילה באווירה חיובית ומפרגנת. חקוק אצלי הצחקוק ההדדי שלנו עד להשתלשלות הדברים הבאה:
"אפשר לשאול אותך שאלה ?"
"בוודאי, אנחנו כבר אחרי זה "
"אתה עדיין מרגיש כלפי משהו? " את זה היא טרחה לשאול בקול רך ומלטף.
" כן. בוודאי." עניתי לאחר התלבטות ארוכה.
"אז אל." את זה היא טרחה לומר בטון גועלי ששנים לא יצא לי מהראש.
את ה-"אז אל" הזה לקחתי אתי לכל מקום למשך תקופה ארוכה. היה בי כעס עצום ובלתי נשלט כלפי הבגידה, כלפי עצמי ובכללי כלפי המין האנושי והנשי. במשך שנים לא הייתי מסוגל להתקרב כי ה-"אז אל" הזה היה תקוע ביני לבין העולם. הקינקיות המתוקה של ספנקים, קולר חמוד ושוט מאולתר הפכו בהדרגתיות לבדסמ פתולוגי ופוצע. ה"אז אל" הזה ניהל אותי ולא הבנתי שמדובר בפצע בכלל. חשבתי שאם אני אצליף בו מספיק חזק, אטפטף עליו שעווה, אם אביא מישהי להתחנן על ברכיה, אולי הוא יעלם לו. לא צריך להיות רופאה כדי לדעת שלהצליף בפצע לא מרפא כלום. היא ניסתה לפנות אליי כמה פעמים בעשור החולף ודחיתי אותה בצורה מכוערת לא משנה כמה הכתה על חטא.
בינתיים הזוגיות של אקסצנטרה והבוגד פרחה לה. אני קיללתי אותם בליבי שלא ילך להם ושימותו שניהם בתאונת דרכים. הם לא מתו, אלא החזיקו מעמד 5 שנים והתארסו. הם נפרדו לפני החתונה. לפני כמה שנים, שכבר הייתי עמוק בכלוב, נפגשנו במקרה במסיבת יומהולדת. הייתי מפויס יותר ועשינו שיחת אקסים כנה. היא התמודדה עם קשיים נפשיים אדירים בשנים החולפות, ואני ביקום מקביל הייתי עלול להיות במצבה עם סביבה פחות תומכת. נשבר לי הלב לא כשהיא ספרה לי על המאניה דיפרסיה, נשבר לי הלב כשהיא סיפרה לי על התרופות. היא אמרה לי את המשפט הבלתי נשכח: "התרופות האלו עושות אותי שמחה יותר אבל טיפשה יותר". היא הייתה כבויה לגמרי, שום זכר לאקסצנטרה המסחררת. הוצפתי חמלה ואמפתיה לא צפוים שסימנו עידן חדש.
***
אחרית דבר של הסיפור הזה קיצ'ית באופן מבחיל. יצא לי לראות פה הרבה אנשים חובטים בפצעים בתקווה שיירפאו, וכשהם סירבו להרפא ברוב חצפתם הכו בהם חזק יותר. הרפתקאותי השונות בכלוב בשנים האחרונות מבטאות אודיסאה שאינה נגמרת אל תקשורת, קרבה ואינטימיות. לעיתים היא הגיעה לזוגיות ונילית וחיים משותפים ולעיתים היא הגיע לבדסמ פתולוגי. הגיע הזמן למצוא אמצע.
