כשהייתי מתבגר סוער הייתה לי את הנטיה המוזרה שנגמלתי ממנה לכתוב שירה. אחת השורות שלאחרונה שבה ועלתה בראשי היא השורה הזו: "אני לא יודע לכתוב שירי אהבה אלא רק לשפוך עצב מלא אל תקווה מתרוקנת". אז נכון, זה דראמטי להחריד ומטאפורי למדי, אבל אין מה לעשות זה היה הגיל. הייתי מומחה גדול בלמזוג עצב מלא לבחורות עם כוסות זכוכית יפיפיות וריקות למחצה. נדירות הן הבחורות שרוצות שיהיה להן טוב באמת, בטח בגיל ההוא. מכל מקום, שמתי את זה בצד למשך שנים רבות, כלומר במגירה, עד יום אחד בשירות הצבאי שלי. אמרתי לסגן שלי בשעת לילה מאוחרת איזשהו משפט שהוא לא ציפה לשמוע ממני, לא זוכר כבר מה זה היה אבל זה ממש הפתיע אותו. הוא אמר לי שהוא לא הכיר את הצדדים האלו שלי.
עניתי לו בבדיחות הדעת: "אתה לא באמת מכיר אותי, מבפנים יש לי נפש של משורר". הוא גיחך ושיגר תשובה אל-מותית תוך שהוא נושף את עשן הסיגריה שלו: "איזה משורר איזה? אתה? אולי נפש של מחורר". לא היה לו מושג עד כמה הוא דייק.
פעם אמרתי לאהבת נעורי ברגע של שיכרות וזעם : "אני לא רוצה להיות עוד חור בחגורת ההישגים שלך בהתגברות על *****". לא נעים כשיש בך חור ועוד פחות נעים להיות חור. ובאמת במשך שנים השתדלתי לחורר כל דבר שהתקרב בחסות השפה העברית שעודדה אותי: "הרי נקבה זה מלשון נקב ובחורה זה מלשון חור!". הייתה פעם מישהי שזה היה אחד הקטעים החביבים עליי אתה. היא הייתה באה אלי והיינו עושים מה שהיינו עושים וסוגיית החור הייתה שם מרכזית. תמיד אהבתי לשאול אותה ברגעים המתאימים מה היא והיא הייתה משיבה כמו ילדה טובה "חור". לפעמים זה היה אפילו "החור שלך", אבל בדרך כלל זה היה סתם חור. עד כדי כך מעליב. סתמי. היו לדיאלוג הזה כל מני פיתוחים פואטים כמו "ובשביל מה חור טוב?" שהתשובה התמידית הייתה "שימלאו אותו", או המוצלח ביותר בעיני "ומה חור לא?" שהתשובה המצמררת לזה הייתה "מרגיש". השיא של זה היה כשהייתי קושר לה את הידיים לקרסוליים ומכריח אותה להלך בחדר כשהיא פעורה ולשאול אותה מה היא והיא הייתה משיבה "כוס עם רגליים". הייתי מסמן לה עם האצבע בלי מילים, והיא הייתה מדדה לעברי ומנסה לחורר את עצמה בתנוחה קשה להחריד כשאני יושב על כיסא והיא עם ידיה קשורות לקרסוליה מהלכת בקושי על הרצפה מנסה לנווט את החור שלה ליעוד שלו. היו חסרים לה הרבה דברים, אבל כושר היה לה. גם בי חסרו כל מני דברים בימים ההם, אני מניח שאמפתיה זה אחד מהם. אבל האמת הלא מדוברת היא שהיא הייתה הרבה יותר מחור. היא הייתה בחורה חריפה, חכמה וצינית. היא ידעה להיות לצדי ברגעים הקשים וגם אני ידעתי להיות לצדה.
איכשהו לאחרונה נהגתי באצילות לא אופיינית שהפתיע אותי. אני והחור היינו מעת לעת בקשר, וכיאה לחור, היא בעיקר מילאה חורים בין בחורות עם טיפה יותר תוכן. האמת היא שהיום אני בדיוק במצב כזה, באיזשהו חור בין דברים עם תוכן. על כל פנים, היא נכנסה לאירוע משברי מסוים ופנתה אלי. שוחחנו ארוכות ונפגשנו לבקשתה. לא היה שם איזה חירור מיוחד פרט לנשיקה לא רומאנטית וכמה ליטופים מתגרים. היא הייתה שקועה במשבר עמוק מאוד וחשתי הרבה חמלה כלפיה. לאחר אותו מאורע חזרנו לדבר, והתעוררו אצלה דברים חבויים. האמת היא שהיא לא אהבה להיות חור, היא אהבה להיות ילדה טובה. עם זאת, בניגוד לרבות וטובות פה היא הבינה היטב עד כמה קצר המרחק מלהיות ילדה טובה של מישהו, ללהיות חור של מישהו, ועד ללהיות סתם חור. היא אמרה לי שהיא רוצה לחזור להיות ילדה טובה שלי, ושהיא מבינה בדיוק במה זה כרוך. "רק אם אפשר אז אחרי תקופת המבחנים", היא תמיד הייתה פראקטית.
זה היה רעיון ממש לא טוב לחורר את הילדה האבודה הזו, אבל לפחות כדי לדרבן אותה הצבתי לה שני תנאים לפני שאהיה מוכן לשקול את זה: שהיא תקבל ציונים טובים בתקופת המבחנים ושתלך לטיפול. היא כמובן שהתנגדה. היה ברור לי מהתחלה שאסרב, אבל אם כבר לסרב, למה לא לפחות לעשות קצת טוב בדרך? מפה לשם היא קיבלה ציונים טובים והלכה לטיפול ואני כמובן סירבתי לחזור אתה לקשר מהסוג ההוא, היא סיימה להיות חור מבחינתי. אבל גם זה, במובן פתלתל ומשונה ממשיך את יחסי השליטה שלנו מפעם. היא עדיין ילדה טובה שמרצה אותי. פשוט במקום לסיים עם עיניים נוצצות מזרע ודמעות היא מתיישבת על ספסל הלימודים וספת הפסיכולוג, ואני במקום לעשות אותה לחור הופך את היוצרות ומוזג קצת תקווה וחמלה לכוס מתרוקנת. אולי בעתיד היא עוד תעשה את זה בשבילה ואני אהיה רק הקביים של ההתחלה. כנראה שאני מנסה למלא איזה חור אצלי, את הדחף המשונה להפסיק להזיק ולשחק משחקים ופשוט להטיב עם מי שאתי, גם אם זה כרוך בלהותיר מאחור את מי שזה לא מתאים לה.
בסופו של יום עם השירה הפסקתי ורק החורים נשארו. כנראה הוא צדק הסגן שלי מפעם, באמת נפש של מחורר.