לאחרונה אני חושב הרבה על שני דברים: על וניל ועל צבא. ספציפית בווניל אני חושב על הסוגיה שפעם טרדה את מנוחתי וזה למה מעולם לא הצלחתי לדפוק ולזרוק. תמיד הדפיקה והזריקה הזו הרגישה לי מפוקפקת למדי בציפיה החברתית ממני להיות רשע, אבל התמזל מזלי ורוב הזמן לא הייתי צריך לעסוק בזה פשוט כי הייתי בזוגיות. כשנפרדנו בשלהי השירות הצבאי שלי, מצאתי את עצמי רווק עם תדירות יציאה הביתה לא אטרקטיבית במיוחד. לאחר הערכת מצב זריזה והבנה של מצבי העגום, התחלתי לירות לכל כיוון באקראיות. אמרתי לעצמי: "תשחיז את כישוריך בעולם העצוב הזה וכשתהיה מיומן מספיק ותמצא לך מישהי שבאמת תרצה, עד אז לפחות תתאמן!".
פיתחתי לעצמי תחביב מאוד ילדותי אבל מהנה באופן בלתי רגיל וזה פשוט להתחיל עם בחורות במקומות טריוויאלים: באוטובוס, ברכבת, ברמזור. ככה עבר לו הזמן ואני השגתי לי מספרים שלא התקשרתי לאף אחד מהם, עד שהכרתי את הירח שלי. במובן מסוים היא עד היום חגה במעגלים ספירלים סביבי, רק שמאז ששחררתי אותה אלו מעגלים שהולכים ומתרחקים. שכבנו אחרי כמה חודשים, נפרדנו אחרי כמה חודשים ומיד לאחר מכן החל מסע מרתק שעשה את כל הדרך מהאלימות של צפון השומרון לאלימות של הכלוב. ופה הבנתי: אני יכול רק חצי. אני יכול או לדפוק, או לזרוק - אבל לא שניהם. בכללי הייתה לי פה תגלית מרעישה, והיא שעוד לא מצאתי משהו שמוציא אותן מאיזון יותר מזה שלא שוכבים אתן אחרי שהן כבר בקטע. תתעלל, תשפיל, תתעלם, תחשב כל פסיק, נקודה וזמן תגובה להודעה - כלום לא אפקטיבי כמו לא לזיין מישהי מתוך שילוב של חיבה כלפיה ושליטה עצמית. לעיתים זה מפוצץ אותה ברגש, לפעמים זה גורם לה לפעול באופן בלתי צפוי ולפעמים זה גורם לשניהם. אומרים שהגעגוע הקשה ביותר הוא לדבר שלא היה, וכך גם הזיון הטוב ביותר הוא כזה שלא קרה. כך למדתי את האומנות הנבזית של לא לדפוק ולזרוק, מעשה אכזרי שלא זוכה לעונש.
ומהמחוסר בעונשים שלי כילד קטן או כבן זוג מנוול לעיתים, בואו נדבר על מי שכן ידע להעניש אותי. בזמן שבתקופה ההיא יריתי לכל כיוון אפשרי, הריתוק הראשון מני רבים שקיבלתי בצבא היה לדעתי בחודש השני של הטירונות על מעשה דומה. הסיבה היתה "הסטת קנה", או בשפה קצת יותר רשמית: " עבירת בטיחות חמורה של חריגה מגבולות גזרה במטווח". או בשפה קצת יותר ציורית: סידרתי מפגש חפוז ורגעי למ"מ שלי עם מלאך המוות כשכיוונתי לעברו נשק דרוך ולא נצור עם כדור בבית הבליעה ואצבע על ההדק שרק חיכתה לפקודת "אש". היינו בדיוק במקצה ירי בעמידה והוא קרא בשמי, ואני, כמי שעוד לא התרגל לגפה החדשה שלו, הסתובבתי בחדות וכיוונתי לו את הנשק הישר לתוך הפרצוף ובמזל לא שברתי לו את האף.
ומאז אני הרבה פעמים פשוט יורה לכיוונים הלא נכונים, ואין אף אחד שמעניש אותי בחומרה. האמת היא שלצה"ל, בנוסף ללעשות מה שצבא נועד לעשות, יש כישרון פואטי מפותח באופן מפתיע שיוצק משמעות לדברים הקטנים. לדוגמא הנדב"ר, אותו נוהל דיבור בקשר, היה יכול להיות ענייני ולקוני ביותר ולהישמע כך: "א5ב ל-9ח האם 7ד?". אבל האמת היא, שלאדם שמאזין מן הצד זה עלול להשמע כאילו שהוא מאזין לועידת חובבי גינון שמתלבטים מה לשים במרק: פרחים, הרדופים, דרדרים, צבעוני, דלעת ויקינטון. זה לא נשמע כמו חילוץ באש ארטילרית כבדה של הרוגים ופינוי במסוקים של אנשים קטועי גפיים שמחרבנים על עצמם. סתם פרחים, רומאנטי סך הכל.
אבל הביטוי הפנטסטי מכולם הוא ללא ספק " כוננות עם שחר ", ואני בטוח שאני מעביר חלחלה באי אלו משרתים ומשרתות לשעבר שיודעים ויודעות למה אני מתכוון. נגיד שם יותר הולם היה ככל הנראה: "באסה של בוקר". אבל האמת המרה על למה כל כך הרגיזה אותי אותה דריכות עם הנץ החמה היא אחרת לחלוטין. הסיבה היא לא ששנאתי לקום בארבע וחצי בבוקר לעמדה שכוחת אל בערפל שאינך רואה בו את הגפיים של עצמך. מאז ומעולם היה לי בעיה לעשות דברים שלא הבנתי את הסיבה שלהם. הטענה שעמדה בבסיס כוננות עם שחר, היא שיש יותר סיכוי לפיגועים בבוקר. נשמע סביר לא?
הטענה הזו בהחלט הייתה נכונה, רק היה קאצ' קטן. הקאצ' הוא שזה פשוט לא נכון במאה שנים האחרונות. כלומר זה היה נכון, במלחמת העולם הראשונה. ואכן, אי שם בחפירות של המלחמה ההיא, עם שחר היו גלי הסתערות שהביאו עמן מן הסתם קציר של בוקר. ההרגל החביב הזה הביא עמו את הכוננות עם שחר שנמשכת לה בעצלתיים עד ימנו אנו בקרב שלל צבאות שפרוסים במגננה במוצבים נידחים. באמת חקרתי את הנושא ובדקתי האם באמת היו יותר פיגועים או התקפות על מוצבים בבוקר וגיליתי שזה פשוט בדיה. אמנם היו, אבל היו שעות בהחלט יותר פופולריות. כך קרה שבזמן שאני וחבריי היינו קמים לפני התרנגולות והולכים לישון אחרי הזונות, מקבילנו בצד השני היו קמים בנחת, שותים קפה שחור והולכים לתכנן פיגוע בשעה של בני אדם. אחד המפקדים שיותר הערכתי בחיי היה מי שהכריז בגזרתו על כוננות עם צהריים, רק שהוא נתן לזה שם אחר ופחות ציורי. גיבור אמיתי במלחמה נגד חוסר המשמעות.
בכל אופן, לאור הספרתיות המגוחכת של האלימות החלטתי גם אני להיות ספרותי עם שחר ולקרוא ספרים. זה אולי לא נשמע כך, אבל זה היה מעשה מאוד אחראי מצדי להישאר ער ולקרוא בזמן שחבריי מנמנמים בעמדותיהם. אלו היו שעות נפלאות: גבריאל גרסיה מרקס, עמוס עוז, סתם ספרים כאלה של האוניברסיטה המשודרת. יצקתי משמעות אמיתית לכוננות עם שחר, לא עוד "טמטום עם שחר" - תגידו שלום ל-"השכלה עם הנץ החמה".
וכך יצקתי משמעות למשהו חסר משמעות. אם הייתי יודע גם לצקת משמעות בבחורות חסרות משמעות אולי הייתי מצליח לדפוק ולזרוק. אבל מנגד, אז כשתהיה להן משמעות, כבר קשה יהיה לזרוק. ומה קורה כשאתה דופק ולא זורק? אז הסיפור שמקובל לספר הוא שאתה עושה אהבה ולא דופק, ואהבה זה הרי אם כל משמעות. אף פעם לא הצלחתי לספר את זה לעצמי בזמן אמת בלי להתפקע בצחוק ציני ומרושע בתוך הלב. הפעמים הבודדות בהן הצחוק הזה שתק במבוכה, היה דווקא כשזרקתי ולא דפקתי, בזיון הטוב ביותר שיכול להיות - הזיון שלא היה.
