" זה לא הים שבינינו,
זה לא התהום שבינינו,
זה לא הזמן שבינינו,
זה - אנו שנינו אשר בינינו "
-לאה גולדברג-
ויש ימים שכאלו, שבדיוק כמוהה או כמו שמואל הנגיד לפניה, אני תוהה לעצמי מה היה שם בינינו.
אולי זה באמת הים, אותו מרחק פיזי כל כך ניתן לגישור, שהפריד בינינו? קשה לחיות במרחקים הרי, אחד פה ואחת שם. אבל על מי אתה עובד, אתה יודע טוב מאוד שאפשר - אתה מכיר מהבית. כשרוצים, אפשר הכל. ראיתי במו עיני איך אפשר לשמור על אינטימיות על פני יבשות בשיחות טלפון דו יומיות. כוחה של קריאת ספרים משותפת במיטה לפני השינה חזקה מהכל, גם אם רבים הלילות לכוד מביחד. מה גם שהיא טרחה להזכיר לך איך אפשר לשלוח פרחים מלב שטחי האש המבודדים של הנגב. מה זה ערים נפרדות כשאוהבים באמת? לא, זה לא הים.
ומה עם התהום? אולי זו היא אשר הפרידה בינינו? הקריירה שלך שמונחת שם בינך לבין הפחדים הקמעיים שלה. תאוות הנדודים שלה שמונחת לה בינה לבינך שנטוע עמוק באדמה של הארץ הזו. ומיד באותו הרגע, אני מאמץ את זכרוני להיזכר בכל הרגעים הרעים. מנסה בכל הכוח להזכר ברע, ככה אולי התקף הגעגועים הבלתי נשלט הזה ירפה קצת. אני מנסה להזכר בלילות הטרופים של חרדות ובכי. בפאניקה. אני בטוח שהיו כאלה אבל לא עולה הרבה, כאילו הכל נעול. פרט לדם, לא אשכח לעולם את הלילה עם הדם. אפילו לא ראיתי אותו והוא לא השאיר גם כתם. הכביסה הייתה התפקיד שלי ככה שאם הוא היה משאיר כתם על הסדין בטח הייתי רואה מתישהו. אבל לא ראיתי, רק העברתי את האצבעות שלי על הזרוע שלה בחושך והרגשתי את הבליטה של החתך ואת החלקלקות של הדם. אבל מה זה משנה בכלל קצת קשיים של לשלב קריירה וזוגיות, מה זה חשוב כשאוהבים באמת? לא, זה גם לא התהום.
וכל זה מוביל למסקנה הבלתי נמנעת, שאולי זה לא הים ולא התהום. האמביציה האדירה שלך שהונחה ברישול לצד השאפתנות המגלומאנית שלה. הכישרון שלה ששרט את הגאונות שלך. העקשנות שלך לצד העקשנות שלה. הפחד העז שלה מלהנטש לצד הרצון העז שהיא עוררה בך לקום וללכת. היא תמיד הייתה בטוחה שאני יותר חכם ממנה ואני הייתי בטוח שהיא גאונה וחכמה יותר ממני. ככה לכל אחד מאיתנו היה קל לפרגן לשני שלא בפניו. תמיד היא הייתה "מבריקה, מוכשרת, יפה, אכפתית, דואגת, מכירה אותי", רק שלא בפניה. בפניה היא הייתה: "מעיקה, מפלצת, מוציאה ממני רק רע". הייתה פעם מישהי אחרת שדיברה אתי כל הזמן על "השורף בבטן". והיא באמת עשתה לי "שורף בבטן". ולא, זה לא פרפרים. זה שורף, זה אחרת. היא הציתה אש, שתמיד פקפקתי באותנטיות שלה, אבל ידעתי דבר אחד לגביה: היא קיימת.
והנה אני ניצב שמונה חודשים אחרי ועושה חשבון נפש נוקב וספירת מלאי של את מה ואת מי עשיתי מאז. מרגיש לי לא נכון לנהל מערכת יחסים מונוגמית וסגורה כמו בלון חמצן של חליפת צלילה ולהחזיק כזה דבר בפנים. דיברתי אתה לפני כמה חודשים ופחדתי כל כך שאשכח את הקול שלה, התבדיתי. ועכשיו היא חוזרת לי בדמיונות ואני לא יודע מה לומר לה כדי שתלך. לא בכוונה מעליבה ולא כי הגעגוע מת, פשוט שתלך כי זה לא מספיק. האהבה יכולה היתה להספיק אם זה היה הים שבינינו. האהבה הייתה יכולה להספיק אם זו היתה התהום שבינינו. האהבה לא מספיקה כי זה לא התהום ולא הים אשר בינינו, האהבה לא מספיקה כי זה אנו שנינו אשר בינינו.
