"המקום הקדוש ביותר עבורי הוא הספריה"
- עמוס עוז ז(צק)"ל -
זה כה מגלומאני לכתוב הספד למישהו כל כך ענק, והתחבטתי בזה הרבה זמן. בסוף זה יצא, שילוב מוזר של הספד ורשימת קריאה. מחווה לאחר המוות באיחור קל למי ששבה אותי בקסמה של הספרות ושספריו ומילותיו ליוו אותי הן בעולם החיצון והן בנבכי הנפש. אין פה אפילו גרם אחד של בדסמ, אבל בסופו של דבר הבדסמ שלי תמיד כלל לצד המעשים מילים, ומילים הם כח.
***
כשהוריי ילכו לעולמם, כולם יודעים היטב למי מבין האחים יורישו את הספרים. יש שם כמות מפלצתית שלדעתי עברה את ה-10,000, ויש להם עוד 20 שנה לדעתי של 4 ספרים בחודש בממוצע. אז הכל התחיל ב"כשניטשה בכה", הספר הרציני הראשון שקראתי בגיל ההתבגרות. לא יודע מה תפס לי כל כך את העין שהלכתי לי במסדרונות החטיבה, הוא היה פשוט זרוק שם על הרצפה. זה מן קטע כזה, לא יכול לראות ספרים זרוקים על הרצפה, תמיד מרים אותם (לא מנשק). יש כאלה ילדים שהיו הולכים ברחוב ומביאים ציפור פצועה, אני הייתי מביא ספרים זרוקים. וכך קראתי את "כשניטשה בכה", ספר מאוד מוזר אבל הוא פתח לי את השער לעולם המבוגרים כמו שאמיל והבלשים ואורה הכפולה פשוט לא היו יכולים. גם לא הארי פוטר שאחי הגדול הקריא לי כשהייתי קטן נגע באזורים האלה, זה לא אותו הדבר כשמישהו מקריא לך. זה היה רומן ריאליסטי היסטורי על מפגש בין ניטשה לפרופסור יוזף ברוייר, מורו וידידו של פרויד. את ייסורי ורטר הצעיר של גתה לא קראתי למרות שבאותם ימים של גיל ההתבגרות חקרתי את הייסורים מכל מני כיוונים, הספיקו לי ייסוריו של ניטשה המבוגר והבידיוני.
החלוקה של העולם הספרותי אז הייתה כל כך פשוטה: אמא פסיכולוגיה, חינוך וספרות יפה ואבא הנדסה, מלחמה והגות פוליטית. לקח לי זמן לטשטש את הגבולות בינהם ולהבין שלא הכל חד כל כך. עם הזמן הבנתי ש"מכונת החלומות" של אורסלה לה-גוין יכול להיות עם משמעויות פסיכולוגיות עמוקות ושל אבא ואמא יכולה להמליץ על ספר של מיכה גודמן ואמות הסיפין של העולם לא יתערערו.
אם אתה באמת רוצה להכיר מישהי והיא בקטע הזה של ספרים, אין על רשימת הקריאה שלה כדי להבין בקווים כלליים עם מי יש לך עסק. החלוקה הייתה בדרך כלל בתורות: ספר של אמא וספר של אבא.
אחרי כשניטשה בכה הבנתי שאני חייב לחקור קצת את הברנש הזה מה שהוביל אותי ל"כה אמר זרתוסטרא" שלימד אותי את השיעור החשוב לחיים: "בבואך לאישה אל תשכח את הקיין" (כך היה כתוב בתרגום הישן במקום שוט...). מהפילוסופיה המפונפנת של ניטשה הלכתי רחוק ל"זיפת" של התפסן בשדה השיפון שלא נגע בי במיוחד. פשרה מעניינת בין הקצוות מצאתי בספרי מדע בדיוני ופנטזיה קלאסיים, אבל לא קלאסים מדיי. שלושים עמודים של תיאורי דשא גרמו לי להבין שאני ושר הטבעות לא נסתדר, אבל דווקא ההוביט בתרגום של הטייסים בשבי היה קריא וחביב. את טרילוגית חולית והמדריך לטרמפיסט לא קראתי (שמעתי את התסכית), ודווקא רוברט סילברברג הפחות מהולל שבה אותי עם "כוכב הצוענים" מחד ו"למות מבפנים" מאידך. מהראשון אני זוכר משפט יפיפה שעד היום אני מצטט: "שתיקה היא זכות ששמורה לידידים הותיקים ביותר". מכל דבר שקראתי לקחתי משהו וזה מה שלקחתי מהספר ההוא. למות מבפנים סיפר על נער שיש לו יכולת לקרוא מחשבות, והטוויסט הוא שזה יותר מייסר ממועיל. בחלקו השני של הספר היכולת דועכת לו והאיש הולך ונמוג. המטא-חשיבה של למות מבפנים והמבט על עצמי מבחוץ מלווה אותי עד היום לדעתי.
רגע לפני שהספרות העברית במלוא עזה פרצה לחיי, הגיח גרמני אחר ודחף אצבע הישר אל תוך הפצע הפתוח. זה היה "נער קריאה" של ברנהרד שלינק שהרעיד את עולמו המתבגר של מי שחווה פרידה מילדה מאניה דיפרסבית שעשיתי לה דמוניזציה שרק ממרחק של שנים הבנתי שהייתה מוגזמת במידה מסוימת, גם אם הגיעה לה בצדק. איכשהו האדונית והרוכל הדהדו בי באותם ימים, והספר העביר בי שילוב מוזר של צמרמורת, דה ז'ה וו ונבואיות. יכולת הפיצול שבלהכיל באותה האישה אהובה נחשקת מחד ופושעת נגד האנושות מהאס אס ליוו אותי שנים.
ואז הגיעו גדודי הספרות העברית וכבשו אותי לעד, כשבראשם מתקדם עמוס עוז כמצביא הבלתי מעורער רכוב על אהבה וחושך. את קופסה שחורה קראתי בגיל 16, בגיל 20 ובפסיכומטרי עוד פעם באנגלית וכל פעם מצאתי בו עומקים חדשים. את אהבה וחושך קראתי בשקיקה בארץ זרה והייתי המום איך ספר יכול להיות כל כך אוניברסלי ולהרגיש כאילו הוא נכתב במיוחד בשבילי. ארצות התן, מיכאל שלי, הבשורה ע"פ יהודה, בין חברים, ברית לקנאים, ממה עשוי התפוח - קראתי כל דבר שלו שמצאתי ועדיין לא סיימתי את המלאכה.
עמוס עוז סלל לי את הדרך ל-א. ב. יהושוע, לגרוסמן, לחיים באר ואחרים. כולם נגעו, אבל אף אחד לא חדר כמוהו. איפשהו בין האודיסאה לגילוי אישה מיסתורית של הממונה על המשאבי אנוש וחדוות הריצה של דינקה ותמר מצאתי בעצמי כמה אני אוהב מסעות, כמה אני אוהב לרוץ, ויותר מכל: כמה אני אוהב כשרצים אחריי. הסופרים הבאים ששבו אותי היו צמד דרום אמריקאים שונים מאוד. מריו ורגס יוסה עם העיר והכלבים וטקסי החניכה שהיו שיעור מאלף באלימות, לצד גבריאל גרסיה מרקס שליווה אותי שנים אל תוך השירות הצבאי שלי בגעגועיו הנוגים לעולם שהיה ואינינו, ואולי בעצם גם לא היה. קראתי כל דבר שלו באובססיביות של מכור. לצד מאה שנים של בדידות שלא האמנתי שיגמרו אצלי לעולם מתהומות גיל ההתבגרות ואהבה בימי כולרה שנתן לי מבט חטוף אל קסמה של הזקנה, הרחקתי לכת אל כל ספריו הנידחים. סתיו של פטריארך, גנרל במבוך, סיפורים על הזונות העצובות שלי, על אהבה ושדים אחרים, מי מכיר אותם בכלל? אני הייתי מכור שלא יכול היה להפסיק. מה שלקחתי ממנו בסופו של יום זה את החן של הנוסטלגיה והגעגוע, או במילותיו שלו: "הגעגוע הקשה ביותר הוא למשהו שלא היה".
את התפוצצות הרגשות הזו הייתי צריך להרגיע בקצת תבונה, בינה ודעת והלכתי בשבוע הספר, החג האהוב עלי, לפשיטה חסרת תקדים על דוכן הספרונים של האוניברסיטה המשודרת. מאז ועד הלום תמיד יש לי כמה כאלה בתור. בפשיטה הגדולה ההיא על הדוכן בכיכר רבין ניתן היה למצוא מכנה משותף פשוט: פרקים בנוירו פסיכולוגיה, המשיחיות היהודית המודרנית, מחשבות אודות המוח, גוף ונפש בהגות היהודית העתיקה , המיסטיקה העברית הקדומה, גוף ונפש, תפיסה ופסיכופיזיקה, משפטי גדל ובעיית היסודות של התמטיקה.
ומגרמניה לישראל ובחזרה לאירופה, הגעתי לצמד כל כך שונה שהצליח להתיך אל תוכו את תחושת חוסר התוכלת של הקיום: פרנץ קפקא מחד ומילן קונדרה מאידך. זוג הצ'כים הללו, כל אחד בתורו ובתקופה אחרת, הצליחו לחדר עמוק מאוד, שניים רק לעוז וגבריאל גרסיה מרקס. לצד "הגלגול", "המשפט", "ספר הצחוק והשכחה" והטנקים שעולים על פראג, הדבר שהכי תפס אותי אצלם היה קצרצר להפליא:
"כי אנחנו כמו גזעי עצים בשלג. למראית עין הם מונחים סתם ובדחיפה קלה ודאי אפשר להזיזם. לא, אי אפשר, כי הם מחוברים בחוזקה לאדמה. אבל תראו, אף זה רק למראית עין. "
עבורי הוא לא היה עוד עץ בשלג, אלא ניטע בעומקי הנפש - יהי זכרו ברוך.
ואמנם זה לא מכובד כלל ככה להכיר בצל המוות, אבל מי יודע, אולי מסתתרת לה פה מישהי עם חפיפה של 20% לפחות בטעם ספרותי.
