החיים הם עסק מפתיע למדי, כמו שנסיכת הטינדר לימדה אותי בדייט הראשון שלנו. יש מילים שיכולות מאוד להפחיד אנשים מסוימים, מילים תהומיות כאלה שמעבירות צמרמורת כגון "דיכאון מג'ורי" או "נזעי חשמל". אבל בי זה לא נגע במיוחד, פשוט זרקתי באומץ איזה בדיחה על האשפוז ואמרתי "אמנם נועז לציין את זה בשיחה ראשונה בטינדר, אבל זה לא אומר כלום. מעניין אותי יותר מי את כבן אדם". והאמת היא שזה נאמר בכנות תהומית, הכרתי את נסיכת הטינדר כאדם שבין היתר לקה בדיכאון מג'ורי, וגם כקודם כל אדם נפרדנו.
ואכן, לאחר שלושה חודשים הבנתי שזה לא זה ושאין מה להמשיך. גם אני חטאתי במחשבה שהיא שבירה מדי או עדינה מדי ועל כן עליי להזהר. בכל אופן, במקרים האלו עדיפה זהירות יתר, כבר נתקלית בבחורות יציבות יותר שאמרו לי, ואני מצטט: "שברת ולא שילמת". הרי היא לא מפה, אבל עם משיכה לעולמות האלו, רואים את זה בעומקי העיניים הכחולות שלה. צריך להקפיד לא חזק מדי, לא כואב מדי, לא משפיל. בלי שמות מעליבים. קצת מכות, קצת קשירות, כיסוי עיניים, רגל על הפרצוף בדוגי וקצת אורגזמות כפויות עשו את העבודה. אבל השיעור החשוב ביותר שלמדתי מנסיכת הטינדר העצורה הוא אחר.
למשחקי "אני אטריף לך את השכל עד שתתחנני" שאני מרבה לשחק עם בחורות בדסמיות היה צריך לעשות התאמה מסוימת לעולם הוניל, בוודאי בהתחשב שכל כך נזהרתי עליה. לא אוהב להיזהר, אבל כמה אירועים מצערים בעבר לימדו אותי שחייב. פעם עיקר מה שאהבתי זה להביא אותה להתחנן, ואז להשפיל אותה עד עפר ואז בדרך כלל לא לתת כלום בסוף. זה נשמע רע כשמתארים את זה ככה, וזה עוד יותר רע במציאות. אולי איזה ליטוף סמלי ולחישה באוזן שרק יבעירו את האזור יותר, ויאללה יוצאים לאיזה הופעה או מסעדה. פעם בהרבה זמן הייתי נותן הכל ומעבר וזה היה משפריץ לה את המוח על הקיר, וכך כל פעם שספרתי לה לאחור לגמור ובסוף לא נתתי היא התנחמה בידיעה שכשכן תגמור אז לפחות זה יהיה יותר טוב (לרוב זה לא מנע ממנה לקלל אותי בשלל שפות ובמלודיה מקסימה). אבל, וזה אבל גדול, לבחורה ונילית מתוקה עדיף לתת לגמור בשרשרת אחרי שעתיים של משחק מקדים מאשר לתת לה לבכות בכי אמיתי ומשחרר אחרי שבועיים של התעללות והתגרות מתמשכת (טיפול בחשמל, בכל זאת). מפה לשם, בין הזהירות המופלגת שלי על הנפש העדינה שלה לבין הסקס הקינקי שהיה רק טוב מספיק עבורי, באחת הפעמים היא לימדה אותי שיעור מעלף ומאלף.
פעם אחת אחרי שבוע ציפיה היא באה אליי, עשינו כל מני דברים מתורבתים וטעימים ובסוף הערב היא ירדה לי. האמת היא שאני מאוד קשה בקטע הזה, ולדעתי אני יכול לספור על יד אחת או אולי שתים את כמות הפעמים שגמרתי מירידה של מישהי. בכל אופן היא הייתה מעולה, אולי הטובה מכולם, ואני כולל בתוך זה גם מציצות אינטנסיביות של שעות בקונטקסט בדסמי משובח. לא יודע בדיוק מה היה בה, אולי זה המבט בעיניים, או אולי הקולות חנק מרצון. לא זה לא זה, כבר שמעתי בחורות נחנקות ולא הגבתי ככה. זה גם לא היד על הראש, הרי עם בחורה בדסמית בסשן אתה יכול אם היא במצב הנפשי הנכון להפוך לבובה על חוט עם שתי צמות וזה פשוט לא בא. הרי טכנית, כל מה שעשיתי אתה עשיתי גם עם אחרות. לא הייתה פה איזה פריצת דרך של נובל במדעי המציצות. בגדול אני הזזתי אותה קצת והיא זזה קצת לבד ואיכשהו זה פשוט קרה. ואז בסוף אמרתי לה: "היית מעולה, באמת. זה מאוד נדיר שזה קורה לי ככה". היא בדיוק ניגבה את השפתיים בנייר תועלת ואמרה לי: "אני הייתי מעולה? עשינו את זה ביחד".
שוויון, הדדיות, סימטריה - מה הולך שם? אז אם להיות פדנט ברוח האהבה הבינארית של האפס והאחד, אז שיוויון מצריך רפלקסיביות, סימטריות וטרנזיטיביות. כל מי שמושגים אלו (לצערה) אומרים לה משהו, גלגלי השינים שלה מנסים לחשוב לתומה, האם לפי ההגדרה הזו אהבה היא עסק שוויוני? בואי נבדוק. רפלקסיבית היא לא כי לא כל אדם אוהב את עצמו, טרנזיטיבית היא בוודאי שלא כי אם אני אוהב מישהי שאוהבת מישהו אחר כנראה שאשנא אותו שנאת דם, והכי עגום וזה כולם יודעים, אם מישהי אוהבת אותך אז אתה ממש לא בהכרח אוהב אותה. בקיצור, שוויון לא היה בקשר שלי עם נסיכת הטינדר המחושמלת שלי ובשום מקום אחר שחורג מגבולות המדעים המדויקים.
ובכל זאת, מציצה כל כך הדדית עוד לא הייתה לי הרבה זמן. שזה מדהים, שכן בלי להכנס לתיאורים הטכניים כי אני לרוב די סולד מזה, זה היה אני שהכתבתי את הקצב והותרתי לה מקום מועט אך מכובד לביטוי אישי וחופש אומנותי. וכך, בלי כל חידוש טכני במדעי המציצה היא הייתה הטובה מכולן.
בכל אופן, ממציצת המציצות נפליג אל בית הקפה הנחמד בו נפרדנו. אין ספק שזו הפרידה המוצלחת ביותר שהייתה לי עד כה, כזה סנכרון פנטסטי. התיישבנו לנו והזמנתי ישר המבורגר ענק עם חזה אווז בייקון וצ'יזבורגר והנחתי את הידיים על הידיים שלה ואמרתי: "****, אנחנו צריכים לדבר". והיא, בהפתעה קלה מהולה בחיוך, הוסיפה: "עלינו, הא?". הבטתי לה עמוק בעיניים: "כן, עלינו". המבטים המתארכים של הסיטואציות האלו מרצדים כמו לייזר לכל חלקי החדר, אבל לא נתתי לה לברוח ומיד יריתי: "אני חושב שאנחנו צריכים להפרד".
היא הסתכלה בי ועל פניה התרווחה לה הקלה: "האמת שגם אני, ממש תכננתי לעשות את זה היום. קבעתי תוכניות לאחרי". משקולת שנגולה, לא פחות. בהתחלה חשדתי אולי היא מסתירה משהו, אבל מהר מאוד השיחה זרמה למקומות קלילים ומסכמים. אפילו הראתי לה ששמתי את הפרידה בלוז בגוגל קלנדר, שלא אתחרט. וכך בפשטות ובהדדיות, עשינו סלפי פרידה ואחריו נשיקה אחרונה ואיש ואישה הלכו לדרכם. כמובן שטרחתי להודיע לה לפני שהיא "המציצה הכי הדדית והפרידה הכי מסונכרנת שהייתה לי".
ובמחשבה שניה, סנכרון זה נחמד, שוויון לא באמת קיים, הדדיות היא עסק מפוקפק ופשוט הגיע הזמן לחזור לעשות את מה שאני יודע לעשות הכי טוב:
ה-י-ר-ר-כ-י-ה.
