לפני שתים עשרה שנה בערך בתקופה הזו של השנה, ניגשה אליי ילדה מבוגרת ממני בשנתיים עם ערימה של ניירות. נפגשנו בגן ציבורי כמה חודשים אחרי שסיימנו את מערכת היחסים שלנו בגן ציבורי אחר.
היא פתחה את דבריה בצורה הבאה: "קח. זה כל מה שכתבת לי אי פעם."
זה אכן כאב, אבל לא מנע ממני להמשיך לשפוך מילים במשך שנים על בנות זוג ובעיקר לבנות זוג. בכל אופן, היא אמרה לי משהו נוסף: " חוץ מזה רציתי גם להחזיר לך את כל הסטיות שלנו, כי מסתבר שהן היו שלך לחלוטין". פרט לנבזיות שבלומר משהו כזה למישהו (לקח לי 10 שנים לסלוח לילדה המאניה דפרסית הזאת על הפרשייה בכללותה), הייתה לה נקודה יפה מאוד, וזה הקו הבל יינתק בין סטיה למילים, הרי היא בחרה להחזיר את שניהם.
הסטייה והמילים התחילו אצלי ביחד, ולא באופן מטאפורי. ממש פיזית. זו הייתה המגירה השניה בחדרי בבית הוריי שכללה את כל הדברים שכתבתי לעצמי כילד, וזו בדיוק אותה מגירה ששוט, קולר וקונדומים מצאו את דרכם אליה במעלה גיל ההתבגרות (בסדר הזה). עם חלוף השנים, כמות הסטייה וכמות המילים לא יכלו לדור יחד מסיבות טכניות של מרחב, וכך התפצלה לה כל הסטייה למגירה השלישית וכל המילים נותרו במגירה השניה (את הראשונה תמיד שמרתי לכלי כתיבה, שזו האהבה האמיתית שלי). וכך, במשך שנים, עשיתי בדסמ נטול מילים כתובות. הכי הרבה כתיבה שהייתה שם זה שכתבתי לה עם פנטל מעל כל שד ובין הרגליים "של *****", לא מאוד מסעיר, אבל משעשע. הייתה פעם אחרת קינקית ומתוקה של לתת לה להקריא רשימה של דברים שאני אוהב בה כשהיא מקבלת ספנק על כל אחד. אולי הייתה גם את הפעם שקראתי לה ספר על הישבן החשוף, אבל אלו היו מילים של אחר כך שזה לא נחשב. בכל אופן היו שם מעט מילים כתובות והרבה מילים שנאמרו תוך כדי, אולי אפילו כמה שלא היו צריכות להיאמר.
ואז, אחרי שנים של בדסמ עם מלא מעשים ומעט מילים, הגעתי לפה בעקבות סיפורים על כאב והחלמה שנקרו בדרכי, וכמובן בגלל שהשלמתי שככה אני אוהב את זה. פה מצאתי הרבה זונות של מילים, וראיתי כי טוב. הבדסמ המוצלח ביותר שהיה לי היה עם מילים שלי, מילים שלה, ולפעמים גם עם איזה מילה או שתים של איזה סופר מת. היו שם הרבה מעשים במסביב, אבל המילים תמיד היו המטבע העובר לסוחר של התקשורת, שתמיד הייתה במרכז.
ואז, היא הגיחה לחיי. גברת תהום וגעגוע. עם כל האהבה הרבה אליה, היא יבשה אותי לחלוטין מהבחינה הזו. היא פעם אמרה לי איזה משהו שבעקבותיו לא כתבתי לה כלום. פרט אולי לאיזה "יום מקסים" על מפית של סנדוויץ ואיזה מכתב ארוך ורגשני באיזה ריב גדול. בערך שנה ככה. האמת העצובה היא שלדירה המשותפת שלנו לקחתי רק את הסטיות שלי ולא את המילים, כנראה כי ידעתי. ואכן, המגירה השניה על כל מילותיה נותרה בבית הורי, ומגירת הצעצועים (ככה היא קראה לזה) עברה אתי לדירה שלנו שבה טפחה למימדים חדשים. כשנפרדנו, באמת שכמעט ולא לקחתי כלום מהדירה וסיימנו את זה לוגיסטית למופת. אבל מה שכן לקחתי, כי הרי זה שלי כפי שסיפרה לי מישהי פעם, זה את הסטיות שלי.
אחרי שההיא מתחילת הסיפור החזירה לי את המילים שלי והסטיות שלי, היא טרחה לציין דבר נוסף, ככה שיהיה לי לידע כללי: "חשוב לי שתבין. עם **** זה שונה, הוא לימד אותי איך עושים את זה אחרת. הוא כל הזמן אומר לי ש'נעים זה טוב' ". במשך שנים רבות, לא יכולתי לשמוע את המילה הזו, ה-'נעים' המכוערת הזו. בין אם זה היה 'נעים לי' ובין אם זה היה 'זה לא נעים לי'. ולכן, השתדלתי גם בדרך כלל שהמילים שלי לא יעשו נעים לאף אחת, למרות שלא תמיד הצלחתי והן ליטפו כבר כמה.
והיום? היום אני משתדל לאזן. לעשות מעשים כמה שיותר קשים ורעים, ולאזן אותם עם מילים כמה שיותר נעימות.
