הרעיון המגוחך של לכתוב מישהי כדי למצוא אותה בעולם האמיתי הוא איפשהו בין פנטזיה לטירוף. ובכל זאת, לעתים מוצאים משהו ליד עם תיקונים קלים. קירוב.
לאור כמה אירועים כושלים למדי בעברי, תמיד בדייטים ראשונים אני מסנן לעצמי בלב כמו מנטרה: "לא עושים סקס בדייט ראשון. לא עושים סקס בדייט ראשון. לא עושים סקס בדייט ראשון". וכך, דייט ראשון חלף בשלום, והנה אני בדרכי לדייט שני מסנן לעצמי: "לא עושים סקס בדייט שני. לא עושים סקס בדייט שני. לא עושים סקס בדייט שני". טוב, זה הולך להיות קשה עם כל הטוב הזה שהולך שם מתחת לבגדים שלה.
ובכל זאת, היא ההפתעה שלי. האמת היא שממזמן הפסקתי עם ליין הסטודנטיות לפסיכולוגיה ועברתי לבחורות עם נכות רגשית מוכחת, חשיבה אנליטית חריפה ורצון עז וכמוס להיות "טובות". והיא, למרות הגינונים ההיטקיסטים היבשים שלה, היא ממש לא ה-"סטודנטית הריאלית", באמת שלא. לא בינרית, אולי בינומית בעצם. מתפלגת יפה בין הצלחות בפרמטרים מסוימים וכישלון מהדהד באחרים. וחוץ מזה, גם לא סטודנטית בכלל. באמת ילדה מגניבה, שזה מצחיק שאיכשהו תמיד הן נקראות "ילדה" אפילו שבדרך כלל יש פער שנים לא מבוטל. יצאנו. בילינו. משהו טעים, משהו מתורבת, והנה אנחנו אצלה בבית.
"מה תשתה?"
"קפה. תודה."
"איך אתה אוהב?"
"תקשיבי טוב. זה בגדול קפה דיי של כוסיות. כפית גדושה של קפה, רבע כפית סוכר וחצי חלב. גובל בשוקו. שימי לב שאת מוסיפה את המים, מערבבת, אז מוסיפה את הסוכר, מערבבת עוד פעם ורק אז מוסיפה את החלב."
"אמיתי? זה הדבר הכי קוקסינלי שיכולת לבקש."
"כן, אני יודע שאת חמודה. אני בסלון, תבלי יפה עם הקפה הקוקסינלי שלי"
היא הגיעה עם הקפה והתיישבה לידי על הספה. היא באה לתת לי אותו וראיתי את העיניים הכחולות שלה ננעצות בי בצפייה. ממתינות לגזר הדין. הנהנתי בסיפוק והחיוך שלה התפשט על הפנים. בין לגימה ללגימה נתתי לה להחזיק את הכוס באוויר. בכל אופן, היא ישבה לצדי על הספה ושוחחנו. שיחה רגילה כזו על החיים. וכך המשכנו את הערב עד שהיא פלטה תלונה משעשעת ובלתי נשכחת:
"טוב, תקשיב. באמת שמקסים לי והפתעת אותי בכל כך הרבה דרכים שלא ציפיתי, אבל אני מעוניינת להגיש תלונה להנהלה."
"מה יש? לא נחמד לך ככה? יש וויסקי, יש שירים של עמיחי, יש אותי, מה עוד צריך?"
"תראה, הובטח לי סוטה רומנטי. קראתי, חקרתי, שאלתי. הבנתי שיש פה גם סוטה וגם רומנטי. רוצה את הכסף חזרה."
"תגידי לי את דואגת?"
"לא דואגת, חס וחלילה פשו-", הבנתי לאן זה הולך וחתכתי אותה מיד והוספתי תוך שאני מצמיד אצבע לפיה כמסמן לה להחריש: "אשאל שוב ****י, את דואגת?".
"לא! מה פתאום! אני פשוט-", איו ברירה. נו, צריך להסביר לה.
"טוב, תראי חמודה. יש תוכנית. את יכולה להיות רגועה. החוק אומר שדייט ראשון רק מכירים ואם מתנהגים יפה מקבלים נשיקה, דייט שני מזמוז יותר רציני עם בגדים ורק שלישי ישנים ביחד."
"וואי. וואי. קשוחים החוקים האלו, מאיפה הבאת אותם?"
"ממוחי הקודח ומאירועים טרגיים. הם נכתבו בדם. בכל אופן, סקס זה ברביעי עד שביעי תלוי כמה תפתי אותי. ספנק בתחת זה סוף שלישי."
"אוקי, אוקי. מצטערת. לא ידעתי שיש לך כזה גאנט מפורט בשבילי. רגע, אז אפשר לשאול מה יש לדייט שני?"
"בוודאי. דייט שני את מקבלת להחזיק כוס קפה, סטירה ללחי ויורדת על הברכיים. זהו בגדול מהבחינה הזו."
וכך הוא המשיך לו, וזה באמת היה ערב מקסים. היא בתור הסטודנטית הריאלית המוכחשת שהיא זרקה לה מלא בדיחות מתמטיות לחלל הסלון שהיו מחליאות כל אדם סביר, אבל אותי הן בין הצחיקו להעלו חיוך. האמת היא, שאני חייב קצת נחיתות כדי לא להתחלחל מבחורה שעל ברכיה. לא, לא. לא שלה. שלי. חייב לדעת שיש לה משהו שלי אין כי אחרת זה עושה לי תחושה מגעילה כזו של ניצול בחורה מסכנה עם קצבת ביטוח לאומי. חייב בחורה חכמה, עדיף מבריקה. אם היא במקרה לחלוטין עם עיניים כחולות שאפשר לטבוע בהן, גוף חטוב וחזה בדיוק בגודל זו תוספת מעולה. כדאי גם שתדע להתלבש, אבל לא חובה. בכל אופן, בשלב מסוים ראיתי את ההזדמנות ויריתי. באמת שזה היה בנאלי, מנומס ולקוני להחריד: "****י, את יכולה בבקשה לרדת על הברכיים?".
"מה? נראה לך?! " היא פלטה את האמירה הזו כרפלקס בתוספת עווית מופתעת בפנים. זה באמת לא היה צפוי. "****י, את סומכת עלי?" אמרתי והנחתי את הידיים בעדינות על הכתפיים שלה. "לא, שלא תבין, פשוט הפתעת אותי בפתאומיות הזו, אני לא יודעתי אני...". טוב נו, מטח שני באותו הטון בדיוק: "****י, את סומכת עלי?". וכך, במטח הרביעי היא ירדה על הברכיים בגב זקוף, כזו היא. מהמעצבנות שגם כשאתה מנגב אתה את הרצפה אז היא עם גב זקוף. אמרתי לה לעצום עיניים, הנחתי לה את הספר על הידיים והקראתי לה שיר של עמיחי. היא כצפוי התמוגגה. באופן מפתיע גם אצלי זזו דברים שם בפנים תוך כדי שהקראתי לה:
"
'בין כוכבים אתה אולי צודק,
אבל לא כאן', באמצע הדיבור
עברת לבכי שקט, כמו שבאמצע מכתב
עובדים מכחל לשחר כשהעט מתיבש,
או כמו שפעם החליפו סוסים במסע:
הדיבור התעיף, הבכי רענן.
זרעי קיץ עפו לתוך החדר שבו
ישבנו. לפני החלון עמד עץ שקד משחיר,
גם הוא לוחם אמיץ במלחמה הנצחית
של המתוק נגד המר.
ראי, כשם שהזמן איננו בתוך השעונים
כך האהבה איננה בתוך הגופים,
הגופים רק מראים את האהבה.
"
היא חייכה חיוך יפה וכשסיימתי להקריא נותרה דממה דקה לכמה שניות בחדר. נתתי לדממה להימתח עד שקטעתי אותה באמירה הבאה: "את מבינה ****י, מה שאנחנו עושים הוא לא בתוך הגופים, הם רק מראים אותו. אי אפשר אחרת. זו הרומנטיקה שמובילה לסטייה ולא להפך. מה? סטירה? שוט? חשמל? מה בא לך? זיון חזק כזה בדוגי עם רגל על הפרצוף וחגורה שחונקת? זה לא חשוב מתוקה. הכל בא בעתו, אבל הם לא העיקר, באמת שלא. מה? באמת צריך קולר? לא מספיק לכרוע ברך בעיניים עצומות ולהקריא שיר של עמיחי?"
וזה היה רק דייט שני.