|
|
|
נכנסת לי לראש.
קראתי את מה שכתבת.
צחקתי, למדתי, התרגשתי.
נכנסת לי לחיים.
התכתבנו, דיברנו, נפגשנו.
התחכמתי, שוררתי, התעקשתי.
נכנסת לי ללב.
שכבנו, השתובבנו, אכלנו.
התלהבתי, התמכרתי, התאהבתי.
ועכשיו, את רוצה לעזוב.
המסת אותי לחלוטין.
הפכת אותי למים.
אז לפני שאת עוזבת:
תספגי אותי אלייך.
אני יכול לדמיין את זה.
כמעט לחוש את זה.
בהתחלה אני עם הגב אלייך, נשען על קצה המיטה, ישבן מורם באוויר.
את משחקת בכניסה, לא חודרת - רק נוגעת בפתח, מעסה אותו עם הקצה של הסטרפאון בצורה סיבובית. מורחת את חומר הסיכה.
ואת מתחילה להיכנס לאט, עד שנכנסת כל הכיפה של הסטרפאון - ויוצאת.
ושוב נכנסת לאט, קצת יותר עמוק - וגניחה חומקת מפי. ואת שוב יוצאת ומחייכת את החיוך הזדוני ביותר שלך. כי הפעם את נכנסת עד הסוף. ואני גונח וכואב ומתחנן "לאט, בבקשה לאט".
ואת צוחקת בקול את הצחוק הנפלא שלך. וממשיכה בשלך: קדימה ואחורה, קדימה ואחורה. ואת תופסת את האגן שלי עם שתי ידייך. ונכנסת עמוק יותר ויותר. והכאב מתחיל לעבור - והופך לעונג. הראש שלי בתוך הכרית והידיים שלי תופסות בקצה המזרון ובסדינים. "כן, אלילה שלי. כן!". סטירה מצלצלת נוחתת על הלחי הימנית של ישבני. "כמה פעמים אמרתי לך שאני לא שלך - רק אתה שלי". "סליחה אלילה, את צודקת אלילה". ואת ממשיכה לזיין אותי. עוד ועוד.
את מתחילה להרגיש את האורגזמה שלך נבנית. ואני גונח כשאני מרגיש את הסטרפאון הגדול שלך מגרה לי את הפרוסטטה: "עוד! כן! עוד!". ואני מודע כמה את אוהבת לשמוע אותי גונח, כמה זה מדליק אותך - אז אני משחרר וגונח כאילו אין מחר. גם אני מתקרב לגמירה.
ופתאום את עוצרת, הופכת אותי כשהסטרפאון עוד בתוכי.
את מסתכלת לי בעיניים ואומרת "אני רוצה לראות את הפרצוף הנואש שלך. אני רוצה שתתחנן שאזיין אותך". ואני מתחנן. כי כל מה שחשוב ברגע הזה, זה את ואני והמיטה הזאת.
"בבקשה ממך אלילה, אני מתחנן. תזייני אותי חזק. כן, ככה". המבט שלך מהפנט אותי. אני לא יכול להסתכל לשום כיוון אחר.
ואת גומרת. אורגזמה נפלאה שאת מרגישה בכל גופך. אורגזמה שמתחילה אצלך במוח. ועוברת דרך כל עצב בגופך. ואני רואה אותך נהנית ככה - וגומר.
ואחרי דקה, כשאת מצליחה לחשוב שוב, את כועסת עלי: "מי הרשה לך לגמור". ואני מתבייש, והולך לשבת בפינה, הראש בין הברכיים. אבל אחרי חצי דקה של שקט, את מתמוגגת ממני "אני לא יכולה לכעוס עליך כשאתה ככה, אתה כזה חמוד!".
את מצווה עלי לרדת לך - ואת זה אני עושה בשמחה.
היא החליטה שהיא מגיעה אלי.
"תתארגן. תתקלח. תכין את עצמך.
יש לך שעה."
וכל התכניות, כל הלו"ז - מיד לפח האשפה. מתכונן לקבל את פני המלכה.
הקול שלך מזכיר לי כמה אני מתגעגע. הקול שלך מזקיר לי, אבל אותו קל לשכנע.
הקול שלך נכנס לאוזניים, מלטף את השערות. שולח ויברציות שבכל הגוף עוברות.
הקול שלך מרגיע, הקול שלך מלחיץ. הקול שלך גורם, לדופק להאיץ.
הלחץ עולה, הגעגוע פורה. וכשאני מקשיב לך, את הזמן לא מונה.
הקול שלך שובה אותי, הוא כל כך ממכר. הקול שלך הורג אותי, לאט מבפנים.
כי אם זאת ההרגשה, שאני מקבל מהקלטה. ואת לא נמצאת פה ליד, המלכה.
קשה לי שבעתיים, לדעת שאנחנו לא ניפגש שבועיים.
בשבת שעברה, הייתי איתך. בשבת שעברה, חוויתי אותך.
בשבת שעברה, נעתקה נשמתי. בשבת שעברה, התגשם חלומי.
בשבת שעברה, נכנסת בי עמוק. בשבת שעברה, התמכרתי לצחוק.
בשבת שעברה, הייתי שלך. בשבת הקרובה, מחשבתי עוד איתך.
היא באמת הצליחה - ועברה בהרבה את ציפיותיי.
טעמך עוד בלשוני.
ריחך עוד בחולצתי.
מבטך עוד צרוב ברשתית עיני.
אבל אני כבר מתגעגע.
אני עומד בפני מפגש עוצמתי, יותר ממה שאי פעם קיוותי. הצפיות בשמיים, אבל גם הרגליים.
אין להן מה לחפש על הקרקע - אני יודע שלא אפול ארצה. אני בטוח שהיא תעבור את כל חלומותי, כי היא מיוחדת ועומדת מעלי. ליבי שלה וגם גופי, איך אצליח לישון? תספרו כבשים איתי?
אני עוד מרגיש אותך על הצוואר שלי. הסימן עדיין שם, טרי.
זה כואב לי קצת. כאב מתוק. כי הוא מזכיר לי אותך.
את הלשון הטועמת, מכינה את השטח.
את הנשימה החמה על העור הרטוב, מטריפה את החושים.
את השיניים מתבייתות על הטרף שלהן, שלך.
והתשוקה של הביס שלך גורמת לתנודות בכל חלל העולם.
אני מרגיש אותך בתוכי.
מתענגת על הצוואר הזה שהוא רק שלך.
ואת ברגע ההוא, העולם שלי. ואני נמס לתוך זרועותייך.
אוח! אני רוצה את זה שוב!
קם מוקדם, נגרר בפקקים, עיניי עייפות וכחולות.
עומד בצומת, צופר ללא כתובת, מחשבותיי רק בך הן תלויות.
כן, זה מכוון אלייך...
