כוונות טובות

זה כל כך מתסקל.

זה כל כך מעצבן.

זה פוסט שלישי או רביעי שאני מנסה לכתוב.

הטלפון שלי נדפק. 

עכשיו 40%סוללה.

אבל איך שאני מגיעה לנקודה אחרונה.

מזיזה את המסך כדי ללחוץ על פרסם...

הטלפון מכבה את עצמו.

פעם פאקינד שלישי כבר!!!!!!

בא לי לצרוח.

ההההההה

בא לי לשבור את הטלפון לחתיכות קטנות.

טוב נו בו נירא אם את זה הוא יסכים לפרסם.

בן אדם שואל לשלומי. ברגע של חולשה אני משתפת על משהו קטן ורגעי.

ואז זה מתחיל.

למה אנשים חושבים שמותר להם להתערב בחיים של אנשים אחרים?

למה אנשים חושבים שאם שיטפו איתם משהו זה נותן להם ליגיטמציה עכשיו להתערב לי בחיים בכל נושא גם בלי ששואלים אותם?

אנחנו חברים?

יוצאים ביחד?

באים לביקורים בשישישבת?

יש לנו קשר ארוך שנים?

יש לנו קשר בכלל?

אז למה אתם חושבים שאני צריכה לשמוע דעתכם בכל נושא?

ףףףףףף לנשום. אני אקשיב.

אני אקח אוויר.

ובנשיפה אני אשחרר את דעתכם חזרה אליכם.

אני לא אגיד מילה.

לא אבזבז אנרגיה.

אני אנשום.

שאיפה. נשיפה. שאיפה. נשיפה. שאיפה. נשיפה.

לחשוב חיובי.

שאיפה.

לשחרר כל דבר שלא תורם.

נשיפה.

להרגע.

שאיפה.

להוציא כעס.

נשיפה.

לחשוב על עתיד.

שאיפה.

לשחרר אנרגיות שהן לא שלי.

נשיפה.

לנשום....

אחד הימים המאושרים בחיי.

תודה.

יושבת על החול.

ריח של מלח וטוהר.

שקט סביבי לא מוחלט כי יש את הרחש של גלים. גלים שמלטפים את החול. 

אני מורידה את הנעליים ומתקרבת לפס הרטוב. מתישבת ומיישרת את רגליי.

מגע עדין ומלטף, מם מלקקים את כפות רגליי.

כל העייפות, תסכולים הכל יוצא מקצות האצבעות ומתפזר בתוך המים, בתוך הים.

אני נשכבת על החול, ידיי פרוסות לצדדים, מעלי שמים כהים.

אם רק היה אפשר לאחד את שמיים של כביש הערבה בלילה ואת החוף הזה.

אני נושמת לאט. אוויר מלטף את פניי.

הים שוטף את רגליי.

כל כך שקט פה.

בלילות שאחרי זה הכי קשה.

הריח.

הטעם.

החוסר מגע.

בימים שאחרי מגיעים העצבים.

מירמור גדל.

למה?

כי זה לא נגמר.

כי זה ממשיך.

כי למי אכפת?

כי אני לבד.

עוד מעט פרחים יפתחו

וטיוטות יפרחו.

למי אכפת מהכאב?

הוא לא שלך אז לא אכפת לך.

אם הוא שלי זה גם אכפת רק לי.

הכל עולה.

דמאות יורדות.

בעצם כבר לא כי נגמרו.

נזכרים בעבר רוצים לטעום מחדש.

במקום לגמור ולפתוח דף חדש.

נשאר במקום.

ולא נזוז.

רק לא לנשום.

לקפוא ולהקפיא רגשות.

לשמוח ממה שיש.

כי אין מה להסתיר יותר.

הכל גלוי.

הכל נירא לעין.

כותבת בשקט וביפנים צרחה. 

קוראת את הלב ואת הנשמה.

לרגע קט נדמה שאכפת.

לרגע קט נדמה שיש אהבה.

לרגע קט נדמה שיש עם מי לדבר.

לרגע קט יש שמחה.

לרגע קט...

ואז הכל חוזר ומציף מהתחלה.

שעת דממה וחושך.

בחוץ קר ורואים כוכבים.

העננים נסוגו לזמן מה, אבל זה רק לרגע קט.

בעוד יום או יומיים גשם יחזור.

הכל יהיה שוב אפור.

הלילות יהיו חשוכות יותר מעכשיו.

כי כל דבר בחיינו רק לרגע קט.

אצלחם הכל בסדר.

אתם מחקים אחד לשניה.

תקראו אנשים רעים.

למה שלא תעברו לגור ביחד כבר מעכשיו?

כי איך שאני רואה את זה אנחנו נתגרש.

אתה תבוא לבקר ילדים. ברגע שתלך ודלת תסגר אחרייך אתה תהיה אבא של ילדה אחרת. ילדה שלה.

וילדים שלך ישארו איתי. ילדים שלנו.

החיים שלך ברגע שדלת תסגר יהיו תותים. אישה אוהבת.

עסק מתקתק.

ילדה בוגרת שלא עושה בעיות ומה הכפת לך גם לא שלך.

אני לעומת זאת אצטרך להלחם. יהיה לי קשה.

לבד עם 3 ילדים.

להלחם כל יום.

על פרנסה.

על אוכל.

על חיים שמזכירים מסודרים.

אני אצטרך לשלם מחיר כבד ודגול על טעות שעשיתי.

טעות שבחרתי בך.

אם היתי כותבת מכתב התאבדות היתי כותבת שאתם אשמים בזה.

עכשיו אתם תצתרכו לחיות עם זה.

איך אפשר לבקש סליחה ובאותו משפט להגיד שלא הית משנה כלום.

למרות שבמקרה שלכם זה דיי מסתדר. עד הלום שלכם ורוד וצבעוני. מלא ציפיות למפגשים.

תוכניות מה תעשו.

התכתבויות אוהבים.

אצלי קצת פחות צבע בחיים.

אבל אני אסלק עננים ושמיים תכלת כחולים של רוגע ושלווה יפתחו בפניי.

אני צריכה לעצור את עצמי כל פעם כשבא לי לנשק אותך. כל פעם שאני רוצה לחבק אותך.

כל פעם שהיא בועטת אני צריכה לעצור מלהגיד לך אם אתה רוצה להרגיש אותה. זה אומר שתיגע בי. אני לא מסיגלת להחזיק מעמד עדיין כשאתה נוגע בי. סתם ככה כשעובר לידי. כל הגוף שלי מזדכף, מחכה למגע, צועק שתיגע. ואני צריכה לעצור.

בעצם בשום הריון לא התלהבת במיוחד מלהחזיק את היד על בטני ולהרגיש אותם. לפחות זה היה נירא ככה. אני התלהבתי נורא. מאד רציתי שנשב בערב מחובקים יד שלך על בטני והיא מרגישה את החום שלך. מכירה לאט לאט את אבא. כמעט ולא הצעת זאת באף הריון. ואני התיישתי מלהציא. זה נירא לא חשוב לך אז הפסקתי. 

בהריון הזה לא הית באף בדיקה וגם לא שאלת לאחר מכן מה קורא. 

בעצם זה מובן. יש לך דברים אחרים על הראש. 

הרבה.

ניסיתי להבין.

להדחיק את עצמי.

את הריון.

ילדים.

הכל רק שיהיה לך נוח ושקט.

ואני צריכה לעצור.

כי גם לנו מגיע טוב.

נמעס לי להיות חזקה.

גם אני צריכה תמיכה.

גם אני צריכה כתף.

מגיע לנו יותר.

פעם קראתי בפייסבוק על זוג שהיה נשאוי הרבה שנים. שעלו את הבעל: "איך הנישואים שלכם החזיקו כל כך הרבה זמן? "

והוא ענה:" זה מאד פשוט, כל יום בחרי בה. וככל שהזמן עבר בחרתי בה יותר."

הבחירות שלך היו שונות.

אני לאומת זאת כל יום חברתי בך.

למרות הקושי.

למרות שקרים.

בחולי ובשמחה.

לפעמים על פניי בחרתי בך.

למרות כולם.

כנגד כל הסיכויים.

בחרתי בך.

למרות הכל.

אמרת משהו שגרם לי לבחור בך פעם אחרונה לא מזמן.

אבל מאז אותו היום כל יום שעובר אני בוחרת בך פחות.

יבוא יום ולא אהיה עוד שם לבחור בך.

כי בחרת בה למרות שביקשתי לבחור בי.

כל יום אני בוחרת בך פחות.